
ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של גרמניה |
| שבטים גרמאניים
גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה איחוד גרמניה (המאה ה-20) |
| גרמניה |
איחוד גרמניה (גרמנית: Deutsche Wiedervereinigung) התרחש ב-3 באוקטובר 1990, כאשר שטחי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שולבו ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.
תוכן עניינים |
אחרי הכנעת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה לארבעה אזורי כיבוש. בירת גרמניה, ברלין, אף שהייתה בתוך האזור הסובייטי, חולקה בעצמה לארבעה אזורי כיבוש.
הכוונה המקורית הייתה שבעלות הברית המנצחות ימשלו בגרמניה במשותף, אולם עם גבור המתח של המלחמה הקרה אוחדו בשנת 1949 אזורי הכיבוש הבריטים, הצרפתיים והאמריקאים ליחידה אחת שהיוותה את הבסיס להקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה שזכתה לעצמאות מלאה בשנת 1955. בשנת 1949 גם הוקמה באזור הכיבוש הסובייטי במזרחה של גרמניה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.
בתחילה היו עוד תקוות לאיחוד בין שתי המדינות הגרמניות, אולם עם דחיית תוכנית סטלין על ידי גרמניה המערבית, השתלבותה של גרמניה המזרחית בגוש המזרחי והשתלבות גרמניה המערבית בגוש המערבי, חודדו ההבדלים בין שתי המדינות.
שתי המדינות הגרמניות אחזו בגישות שונות לשאלת האיחוד האפשרי בין המדינות.
גרמניה המערבית טענה שהיא היורשת הבלעדית של הרייך הגרמני, ורק לה הזכות לייצג את העם הגרמני. כפועל יוצא מגישה זאת הוטל חרם על גרמניה המזרחית, שהוגדרה בידי שכנתה המערבית כמדינה בלתי לגיטימית תוך מאמץ לבודד אותה בזירה הבינלאומית. למרות שגישה זו רוככה בשנות השבעים כתוצאת ממדיניות הדטאנט, היא מעולם לא ננטשה.
גרמניה המזרחית ניסתה לנתק את עצמה מההיסטוריה הגרמנית. טענתה הייתה שעם כיבוש הרייך הגרמני בידי בעלות הברית בשנת 1945 חדלה גרמניה מלהתקיים, ושתי המדינות שהוקמו על חורבות הרייך הן מדינות חדשות בלי שום מחויבות וזיקה למדינות הגרמניות של העבר.
עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות החלה רוח חדשה של רפורמות לנשב בגוש המזרחי, והמטרה של איחוד גרמניה שקודם נראתה בלתי אפשרית החלה להיראות מציאותית. הרפורמות בגוש המזרחי לא פסחו על גרמניה המזרחית. ממשלתה אולצה להתפטר בעקבות גלי מחאה ציבורית והיחלשות התמיכה הסובייטית בה. במזרח גרמניה נערכו, לראשונה, בחירות דמוקרטיות שהובילו להקמת ממשלה לא-קומוניסטית.
עם נפילת הקומוניזם נשללה ההצדקה לקיומה של גרמניה המזרחית כישות נפרדת. משא ומתן בנוגע לאיחוד נפתח בין ארבע המעצמות הכובשות ושתי הגרמניות.
בהסכם שהושג, אמנת השתיים פלוס ארבע, ויתרו הכוחות הכובשים על כל טענות טריטוריאליות לגבי גרמניה והסכימו לאיחוד בין שתי המדינות הגרמניות. גרמניה, מצידה, הכירה בסיפוחם של השטחים המזרחיים של הרייך הגרמני על ידי ברית המועצות ופולין, והסכימה להטיל על עצמה הגבלות צבאיות.
גרמניה אוחדה רשמית ב-3 באוקטובר 1990, וחמש המדינות שהרכיבו את גרמניה המזרחית הצטרפו לרפובליקה הפדרלית של גרמניה. החוקה הגרמנית הוחלה על המדינות החדשות.
החוקה הגרמנית תוקנה כדי להרגיע את שכנותיה של גרמניה, והיא עכשיו מציינת שאין שום חלקים מגרמניה שלא הצטרפו לפדרציה. אולם בעתיד יש אפשרות לשינוי נוסף בחוקה כדי לאפשר צירוף טריטוריות חדשות לפדרציה.
האיחוד גבה מחיר כבד מכלכלתה של גרמניה, והגביר את המיתון בו הייתה נתונה הכלכלה הגרמנית מזה שנים מספר. אחת הסיבות למחיר הייתה ההחלטה ששער ההמרה של המארק המזרחי ייקבע, מסיבות פוליטיות, כשווה לזה של המארק הגרמני, וגרמניה אולצה להזרים השקעות לכלכלה המזרחית החלשה.
רוב העסקים המזרח גרמנים לא יכלו לעמוד בתחרות עם המערב, ונסגרו. התעשייה המזרח גרמנית, שבעבר נתמכה על ידי ממשלת מזרח גרמניה, הופרטה ופורקה. כתוצאה, נסקה האבטלה במזרח גרמניה לשיעור גבוה בהרבה מזו שבמערב, וחלק גדול מכוח העבודה המזרח גרמני, במיוחד העובדים המיומנים ביותר, היגרו למערב.
העובדה שהאיחוד נעשה על ידי הצטרפות של מדינות מזרח גרמניה ולא של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית כיחידה שלמה, הביאה לרגשות התמרמרות במזרח ולראייה של תהליך האיחוד כ"סיפוח" או "כיבוש".
Why are we here?
All text is available under the terms of the GNU Free Documentation License
This page is cache of Wikipedia. History