אירועי אוקטובר 2000
אירועי אוקטובר 2000 הם כינוי לגל של מאורעות והפגנות אלימות שפרץ בתחילת אוקטובר 2000 על ידי ערביי ישראל ביחד עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, בו נהרגו 12 ערבים ישראלים, ופלסטיני אחד ששהה באזור; כמו כן נהרג אזרח יהודי מאבן שנזרקה על מכוניתו מגשר מעל כביש החוף ליד ג'יסר א-זרקא.
אירועי אינתיפדת אל אקצא גלשו כבר בימים הראשונים אל תוך ישראל, בעקבות הפגנות הזדהות המוניות שערכו ערביי ישראל. במהלך ההפגנות נחסם כביש ואדי ערה (נחל עירון), והחל יידוי אבנים לעבר כוחות המשטרה ולעבר רכבים בכבישים סמוכים ליישובים ערביים. משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו בירי של קליעי גומי, ובמקרים מסוימים גם ירי אש חיה, לעבר המפגינים. לאחר שבוע של אירועים ערביים, בעקבות חטיפת שלושת חיילי צה"ל בגבול לבנון, פרצו התפרעויות אלימות של יהודים נגד המיעוט הערבי, בין השאר בהצתות ויידוי אבנים כמו גם על כוחות משטרה ישראלים. האירועים האלימים שבהם נהרגו ונפצעו אזרחים והושחת רכוש רב (בעיקר בואדי ערה, בנצרת ונצרת עילית ובטבריה), קיבלו את הכינוי "אירועי אוקטובר".
הנהגת ערביי ישראל דרשה מהממשלה בראשות אהוד ברק להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים, והממשלה אכן הורתה על כך. בראש הוועדה עמד השופט תיאודור אור (לכן כונתה "ועדת אור"). במסקנותיה מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. להמלצות הוועדה לא היו השלכות מעשיות מידיות, כיוון שהממשלה התחלפה, והשרים שעליהם נמתחה הביקורת כבר לא כיהנו. גם הקצינים שספגו את מירב הביקורת פרשו מהמשטרה עוד בטרם פורסמו ההמלצות. עם זאת, הביקורת של הוועדה עוררה כעס רב הן בקרב שרים וחברי כנסת והן בהנהגת הציבור הערבי.
תוכן עניינים |
רקע היסטורי
בתקופת המנדט הבריטי היוו הערבים למעלה משני שליש מאוכלוסיית ארץ ישראל. במלחמת העצמאות גורשה מרבית האליטה של ערביי הארץ, ומרבית שאר האוכלוסייה הפכה לפליטים. ההפסד במלחמה הפך את ערביי ישראל מרוב למיעוט של כ־20%.
במשך השנים 1948-1966 היו נתונים ערביי ישראל לממשל צבאי שבמהלכו דוכאו ביד קשה.
זמן קצר יחסית לאחר ביטול הממשל הצבאי פרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה נוצר מחדש קשר בין ערביי ישראל לבין תושבי השטחים שחלק גדול מהם פליטים וקרובי משפחתם. בעקבות שני המאורעות הללו, החלה מתפתחת תודעה לאומית בקרב ערביי ישראל.
ב־30 במרץ 1976, בעקבות הפקעת קרקעות לצורך הרחבת העירכרמיאל, התחולל יום האדמה במהלכו אירעו התנגשויות בין המשטרה ובין המפגינים בעיקר בסחנין, עראבה ודיר חנא. מאורעות יום האדמה ציינו את ראשית הדרך בהסלמה בעימותים בין מדינת ישראל ובין המיעוט הערבי. במהלך מאורעות אלו נהרגו 6 ערבים ישראלים.
מאורעות אלו ואחרים פרצו עקב רגשות הקיפוח של ערביי ישראל שלמעשה לא השתנה מהותית במהלך השנים (למרות שחל שיפור מסוים בתקופת הכהונה השנייה של יצחק רבין כראש הממשלה).
ב־1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כארגון העליון של המגזר הערבי, אשר מיוצגות בו הרשויות המקומיות, חברי הכנסת הערבים ומפלגות וארגונים של המגזר.
במהלך האינתיפאדה הראשונה ובמיוחד במהומות הר הבית הביעו ערביי ישראל הזדהות גוברת (כולל הפגנות רבות, חלקן הקטן אלימות) עם ערביי השטחים. הזדהות זאת גברה במהלך השנים שלאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית.
הזדהות זאת הביאה לכך שערביי ישראל עברו רדיקליזציה שבמהלכה התגברה (או לפי דעות אחרות באה יותר לידי ביטוי) התנגדותם למדינת ישראל. כך בסקר משנת 1999, על "הפתרון המועדף לבעיית ערביי ישראל", רק כ־21% מהנשאלים הביעו הסכמה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית. לעומת זאת השיבו כ־55% "כן" או "כן בהסתייגות" לשאלה "האם יש לישראל שבתחום הקו הירוק זכות קיום כמדינה יהודית-ציונית".
בנוסף לתהליך הלאומי, עברו חלק גדול מהערבים תהליך של אסלאמיזציה החל משנות השמונים של המאה ה־20 (כך למשל שלטה התנועה האסלאמית באום אל פאחם החל מ־1989). בפועל אסלאמיזציה זו התבטאה בין השאר בסדרת עימותים על רקע מסגדים נטושים שהופקעו והוקצו לצרכים אחרים ו/או נהרסו. כמו כן הביא תהליך זה לסדרת התנגשויות על רקע פעולות התנועה האסלאמית במסגדי הר הבית וטענותיה שממשלת ישראל שואפת להרוס את המסגדים, במסגרת זו אירגנה התנועה האסלאמית כינוסים שנתיים החל מ־1996 תחת הכותרת "אל אקצא בסכנה". במקביל בנו הוואקף ותנועה זו מסגד תת-קרקעי ב"אורוות שלמה" בצורה חצי מחתרתית, תוך פינוי המפולת משם (שסוברים שכללה שרידים מימי בית שני, שאבדו לנצח).
כל התופעות הללו התרחשו על רקע התאוששות ערביי ישראל מהשפעת מלחמת העצמאות והממשל הצבאי, וצמיחתו המסיבית של דור צעיר יותר (בסוף שנות התשעים היו בני 24 ומטה 61.5% מכלל האוכלוסייה).
התוצאה של התפתחויות אלו הייתה מספר הולך וגובר של התנגשויות בין המשטרה ובין הציבור הערבי. בעוד שבשנים 1976-1995 אירעו 8 התנגשויות בולטות הרי ב־1998-2000 אירעו תשע.
רקע מיידי
במהלך שנת 2000 אירעו מספר אירועים בעלי משמעות והם שהביאו בסופו של דבר למהומות:
- הצבת אנטנות בעספיא התפתחה ב־14 במרץ להתנגשות אלימה בין התושבים לבין המשטרה.
- ביום האדמה של 2000 - שברובו התנהל בשקט - חדרו צעירים מסכנין לבסיס צבאי ליד עירם וניהלו קרב עם השוטרים שבו. לטענתם מתה תושבת אחת מעירם.
- ב־3 באפריל נערכה הפגנת סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה, שהתפתחה לעימות אלים בינם לבין סטודנטים יהודים והמשטרה. כמו כן נערכו הפגנות ב־11 וב־12 באפריל באוניברסיטה העברית.
- ביום העצמאות התפתחה הפגנה אלימה נגד השתתפות קבוצה מראשי הרשויות הערביות בטקס עם שר הפנים.
- ביולי נערכה ועידת קמפ דייוויד שבה התפוצץ המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים.
- חבר הכנסת עזמי בשארה נשא שורה של נאומים מתסיסים, בהם הוא הביע תמיכה בטרור ובנקיטת פעולות אלימות כנגד ישראל. במהלך ביקורו באזכרה לחאפז אל־אסד, הוא נאם ביחד עם מזכ"ל החזבאללה וקרא להם להמשיך ב"מוקאוומה" (בערבית: "התנגדות") כנגד ישראל. (אישור השתתפותו של עזמי בשארה בבחירות למרות הנאום).
- ב־11 עד ה־14 בספטמבר התחוללו הפגנות (שבשיאן נחסם צומת גולני) סביב סגירת המחצבה של נצרת עילית שרוב עובדיה ערבים.
- ב־15 בספטמבר נערך הכינוס השנתי (המהרג'אן) של התנועה האסלאמית תחת הכותרת "מסגד אל־אקצא בסכנה". מטרתו הרשמית של הכינוס הייתה להגן על המסגד מפני ממשלת ישראל שלטענתם זממה להרסו.
- במהלך השנה קרו התנגשויות חוזרות ונשנות בין יהודים וערבים סביב המסגד בטבריה.
פריצת האינתיפאדה
ב־25 בספטמבר הכריז אריאל שרון (אז ראש האופוזיציה) על כוונתו לעלות להר הבית ב־28 לחודש על מנת לבדוק את השיפוצים שבוצעו על ידי הואקף במתחם. ב־27 בספטמבר החליט מפכ"ל המשטרה כי אין באפשרותו למנוע את הביקור ובמיוחד לאור תיאום הביקור מראש עם הואקף ואף הרשות הפלסטינית, וב־28 בספטמבר ערך אריק שרון ביקור בן שלושת רבעי שעה בהר. הביקור עורר מהומות בהן נפצעו כ־25 פלסטינים ו-28 שוטרים.
ב־29 בספטמבר התדרדר המצב בירושלים. מפקד מחוז ירושלים של המשטרה נפצע בראשו וכתוצאה מההחמרה בעקבות כך נהרגו 7 פלסטינים (5 מהם אנשי המשטרה הפלסטינית) ונפצעו למעלה מ־100.
ב־30 בספטמבר הוכרזה בשטחים שביתה כללית, שנחשבת לתחילתה הרשמית של אינתיפאדת אל־אקצא. כמו כן נהרג הנער מוחמד א-דורה ליד נצרים, באירוע שהלהיט את הרוחות. במקביל נערכו הפגנות ביישובים הערביים בישראל, בהן נזרקו אבנים ונחסמו כבישים לזמנים קצרים. בעקבות האירועים החליטה ועדת המעקב של ערביי ישראל על הכרזת שביתה כללית למחרת.
המאורעות
 |
ערך מורחב – כרונולוגיה של אירועי אוקטובר 2000 |
-
- הערה: חלק זה מסתמך על השער השני במסקנות ועדות אור, לגבי כמעט כל המאורעות המתוארים כאן יש השגות של הצדדים המעורבים בהם. ניתן לצפות במפת אתרי ההתנגשויות העקריים במחוז הצפוני.
גל ראשון (1 באוקטובר - 3 באוקטובר)
ככלל, האירועים בגל זה היו החריפים ביותר באירועי אוקטובר ולפי מערכת הביטחון הם מהווים את האירועים החמורים ביותר בתחומי מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות.
1 באוקטובר
ההפגנות שהיו בימים הקודמים הפכו ביום זה לאלימות, בין השאר בגלל הכרזת שביתה כללית על ידי ועדת המעקב. למרות שהאירועים התרחשו ביום זה בכל הארץ, הם התמקדו בעיקר בואדי ערה שם נהרגו שני אזרחים באום אל פחם, כמו כן נהרג אזרח נוסף ביאנוח ג'ת.
2 באוקטובר
היום הקשה ביותר של האירועים, ניסיונות הרגעה שונים נכשלו. במהלך היום נהרגו 5 אזרחים: אחד באום אל פאחם, שניים באזור התעשייה תרדיון, אחד בנצרת, ואחד בצומת לוטם. כמו כן היה סגור ואדי ערה לתנועה במהלך כל היום.
3 באוקטובר
במהלך יום זה חלה ירידה מסוימת באלימות במרבית המקומות בעקבות פגישתו של אהוד ברק עם ועדת המעקב. עם זאת היו אירועים קשים בכפר מנדא ובכפר קנא שבכל אחד מהם נהרג אזרח אחד.
רגיעה יחסית (4 באוקטובר - 6 באוקטובר)
בעקבות הפגישה בין אהוד ברק וועדת המעקב ביום ה־3 באוקטובר חלה רגיעה בתקופה זו, אולם לא השתרר שקט. המאורעות התחזקו שוב לאחר חטיפת החיילים בהר דב.
במהלך כל שלושת הימים הללו אירעה דעיכה של האירועים, למרות ההכרזה על יום הזעם הפלסטיני ב־6 באוקטובר.
גל שני (7 באוקטובר - 10 באוקטובר)
גל זה החל להתפתח בעקבות חטיפת החיילים שאירעה ב־7 באוקטובר. בניגוד לאירועים לפני כן הוא עירב באופן פעיל גם את המגזר היהודי.
7 באוקטובר
מרבית היום היה שקט יחסית אולם לקראת הערב, בעקבות האירועים האחרים בגזרות האחרות התחילו האירועים לצבור תאוצה ובפעם הראשונה גם במגזר היהודי. בערב נהרג גם ההרוג היהודי היחידי במהלך האירועים.
8 באוקטובר
התנגשויות חריפות בין יהודים וערבים במהלך כל היום הזה, תוך פגיעה גם במשטרה. האירועים החמורים ביותר היו בגבול שבין נצרת לבין נצרת עלית ובמהלכם נהרגו שני אזרחים.
9 באוקטובר
האירועים התמקדו ביום זה במגזר היהודי אולם גם במגזר הערבי לא היה שקט, ניסיונות הרגעה במהלך יום זה לא הצליחו להביא לרגיעה.
10 באוקטובר
ביום זה חלה דעיכה מהירה של האירועים.
אמצעים ושיטות
-
- הערה: קטע זה מתייחס אך ורק לחלק האלים של האירועים, מרבית האירועים החלו בתור הפגנה שקטה יחסית ובמקביל להם היו הפגנות רבות נוספות שהתפזרו ללא אלימות.
משטרה
- כדורי גומי - במהלך אירועי אוקטובר עשתה המשטרה שימוש נרחב ביותר בכדורי גומי. מהאש נהרגו לפחות שני אנשים (חלק מהגופות לא נותחו כך שלא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות של חלק מההרוגים). השימוש בכדורי גומי ובעיקר בסוג של גלילוני גומי, נעשה לצרכים של פיזור הפגנות ובעיקר (אך לא רק) לצורך פגיעה במסיתים הראשיים. להערכת המשטרה כדורי הגומי עלולים להיות קטלניים בטווח של פחות מ־40 מטר ולכן הנוהל המשטרתי לפני האירועים קבע מרחק זה כטווח מינימלי. למידע נוסף, ראו הפסקה של השלכות ועדת אור.
- צלפים - בשלושה מקרים (באום אל פאחם ב־2 ובנצרת ב־2 וב־3) נעשה שימוש בצלפים:
- באום אל פחם - ב־2 באוקטובר נעשה שימוש בצלפים בעקבות פגיעה בשוטר על ידי קלע, הירי בוצע לעבר הרגליים אולם הביא להרוג אחד ולפציעתם של רבים. כל ירי קיבל אישור מניצב אליק רון ובוצעה לפניו ולאחריו בדיקה של ההשפעה, אולם לא ניתנה התרעה למתפרעים על ביצוע הירי. בנוסף, הירי בוצע באש חיה ועל ידי שני אנשי ימ"מ לפחות.
- בנצרת ב־2 באוקטובר וב־3 בו נעשה שימוש בצלפים נגד זורקי אבנים. הצלפים התמקמו על גג ליד תחנת המשטרה.
- הוראות הפתיחה באש של הצלפים:
- סכנת חיים ממשית - ירי למרכז מסה.
- בקבוק תבערה או קלע - ירי לכיוון הרגליים.
- למעט במקרה של סכנה מיידית חובה לקבל אישור מהמפקד הבכיר של המשטרה בשטח.
- גז מדמיע היה בשימוש נרחב למדי באירועים, בעיקר לקראת סופם. ברוב המקרים שימשו גז מדמיע וכדורי גומי ביחד לפיזור הפגנות. בעקבות הוראות הדרג המדיני להפחית את השימוש בכדורי גומי נעשה שימוש רב יותר בגז מדמיע.
- מכת"זים - מכונות אלו המשמשות להתזת מים (ואינן קטלניות) כמעט לא היו בשימוש למרות נוכחותן באזורים הסמוכים לאירועים, הסיבות לכך אינן ברורות. הפעם היחידה בה נעשה שימוש במכונה כזאת, הייתה בהפרות הסדר בטבריה ב־9 באוקטובר
- רמקולים - רק בחלק מהמקרים, נעשה בהם שימוש על ידי השוטרים על מנת לקרוא למתפרעים לשמור על הסדר, בעיקר במגזר היהודי. בחלק מהאירועים לא ניסתה המשטרה להשתמש בהם, בניגוד לפקודות, בטרם הפעלת אמצעים אלימים. במקרים אחרים, למרות השימוש בהם, לא נשמעו ההוראות על ידי כל הנוכחים.
- ירי באוויר - היה בשימוש פעמים לא מעטות במהלך אירועי אוקטובר, לפי הידוע לא גרם לנזקים בנפש אולם לפי ועדת אור היה ברובו מיותר.
- מסוק - היה בשימוש מספר פעמים במהלך האירועים על מנת לפקח עליהם ולהעביר את המפקדים הבכירים.
- ירי אש חיה - אירעו מספר מקרים של אש "רגילה" לעבר מתפרעים, במיוחד במקומות בהם אזלה התחמושת לפיזור הפגנות של השוטרים. כמו כן נעשה שימוש באש כזאת במטח האש שהיה בנצרת ב־9 באוקטובר.
- אלות - כמעט לא היו בשימוש במהלך האירועים בשל הטווחים הגדולים יחסית בין המפגינים לבין השוטרים.
מפגינים
- יידויי אבנים - כמעט בכל ההתפרעויות, הן היהודיות והן הערביות היו יידויי אבנים. היידויים היו הן על אזרחים והן על שוטרים, הן על בני אדם והן על כלי רכב. במהלך המהומות נעשה שימוש בשתי טכניקות להגברת העוצמה של האבנים:
- בקבוקי תבערה - בימים הראשונים של המהומות היה שימוש נרחב בבקבוקי תבערה שגרם לפגיעות רבות, ככל שהתקדמו המהומות כך קטן השימוש באמצעי זה. לעומת זאת מידת השימוש בבקבוקי תבערה במגזר היהודי איננה ברורה ויש עדויות סותרות על כך.
- צמיגים בוערים - נוסף על תפקידם "המסורתי" כאמצעי לחסימת צמתים (שהיה נפוץ הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי), נעשה בהם פעמיים (במגזר הערבי) שימוש כנשק קינטי.
- ברזלים, גולות, מוטות וכדומה שימשו לתקיפת שוטרים במספר מקרים, הן על ידי יהודים והן על ידי ערבים.
- סלעים - בדרך כלל שימשו לחסימת צירים (בשני המגזרים) אולם ב־1 באוקטובר שימשו לתקיפת שוטרים באום אל פחם על ידי גלגולם.
- הצתות:
- מכיוון שמרבית יערות ארץ ישראל ניטעו על ידי קק"ל, נוטים הערבים להתייחס אליהן כאל סממן כוח יהודי. במהלך האירועים אירעו עשרות הצתות ולמרות שהמציתים לא נתפסו סביר להניח שההצתות היו על רקע לאומני, בדומה להצתות רבות לפני ואחרי האירועים.
- בנוסף על הצתות היערות הוצתו חנויות רבות, גם על ידי יהודים וגם על ידי ערבים.
- בדיקת תעודות זהות - במספר אירועים נעשתה בדיקה של תעודות הזהות של הנוסעים בכביש והנוסעים היהודיים הותקפו.
- אש חיה - כמעט ולא נעשה שימוש באמצעי זה. היו שני מקרים (שניהם במגזר הערבי) שהחמור ביניהם היה פציעתו של שוטר ב־2 באוקטובר בנצרת.
ככלל האמצעים שימשו באופן שווה לרוב גם את היהודים וגם את הערבים אולם מכיוון שההתפרעויות היו קטנות יותר במגזר היהודי, גם השימוש בהם היה קטן יותר.
הרוגים ערבים
- ראמי גרה - נפגע מכדור גומי ב־1 באוקטובר ביאנוח ג'ת, נורה כמעט בוודאות על ידי השוטר מורשאד בזמן האירוע בתחנת הדלק. היה בן 21.
- אחמד אבראהים ג'בּארין - נפגע מכדור גומי בעינו ב־1 באוקטובר באום אל פאחם, מת מאוחר יותר. היה בן 19 ועמד להתחיל בלימודים במכללת רופין.
- מוחמד אחמד ג'בּארין - נהרג מכדור חי שחדר לבטנו דרך עכוזו, ב־1 באוקטובר באום אל פאחם, מת באותו היום. היה בן 23 ועבד בתל אביב.
- מוסלח חוסין אבּו ג'ראד - תושב דיר אל בלח, נהרג מפגיעת צלפים שפגעו באיברים שונים בגופו, ב־2 באוקטובר באום אל פאחם. היה בן 20 ועבד באום אל פחם.
- אסיל חסן עאסלה - תושב עראבה, הנסיבות המדויקות שהובילו לירי, וזהות השוטר היורה, לא הובררו עד תום עקב עדויות סותרות וסירוב אחד השוטרים לבדיקת פוליגרף. ככל הנראה נורה על ידי שוטרים במהלך מרדף שלהם אחריו בנסיבות לא ברורות שע"פ ועדת אור לא הצדיקו שימוש באש חיה (לא השתתף בעימותים) ב־2 באוקטובר בצומת לוטם. היה בן 17 וחבר בארגון "זרעים של שלום".
- עלאא ח'אלד נסאר - תושב עראבה, נורה, כנראה על ידי שוטרים במהלך המהומות בצומת לוטם ב־2 באוקטובר. היה בן 22.
- וליד אבּו סאלח - תושב סכנין, נורה בבטנו על ידי גיא רייף במהלך ההתפרעות ליד מפעל פטרוס ב־2 באוקטובר. היה בן 21 ועבד כאלקטרונאי.
- עימאוד גנאים - תושב סכנין, נורה בראשו על ידי גיא רייף במהלך ההתפרעות ליד מפעל פטרוס ב־2 באוקטובר. היה בן 25 ועבד בתיקון חלונות.
- איאד לואבּנה - תושב נצרת, נורה על ידי שוטרי יס"מ כשניסה לבעוט בטיל גז לאחר שהשתתף ביידוי אבנים בעירו ב־2 באוקטובר. היה בן 25 ועבד בחברת בניה.
- מוחמד ח'מאיסי - תושב כפר כנא, נפצע ברגלו (כנראה על ידי דקירה) במהומות שהיו ב־3 באוקטובר בצומת בית רימון, ומת מאוחר יותר מפצעיו. על נסיבות פציעתו ועל האחראי לה יש מחלוקת. היה בן 20.
- ראמז בושנאק - תושב כפר מנדא, נפצע בראשו מקליע משטרתי במהלך הסתערות של שוטרים בכפרו, ב־3 באוקטובר. על פי ועדת אור בושנאק לא היווה סכנה לשוטרים ולא הייתה הצדקה לשימוש באש חיה. היה בן 24.
- עומר עכאווי - תושב נצרת, נורה, כנראה על ידי שוטרים במהלך המהומות בגבול המזרחי של עירו ב־8 באוקטובר. היה בן 42.
- ויסאם יזבכּ - תושב נצרת, נורה בראשו על ידי השוטרים במטח האש שהיה בנצרת ב־8 באוקטובר. היה בן 25.
הרוגים יהודים
- בכור ג'אן - תושב ראשון לציון (ההרוג היהודי היחיד), נהרג ב־7 באוקטובר כתוצאה מזריקת אבנים מגשר - על ידי צעירים מג'סר אל זרקא - שפגעו בחזהו והביאו לאובדן הכרתו. בן 53 במותו, אב לשתי בנות ושני בנים. היה ידוע כנדבן בקהילתו.
השפעות
חלק ניכר מההשפעות של אירועי אוקטובר, במיוחד אלו החורגות מגבולות ישראל איננו ניתן להפרדה מעשית מההשפעות של אינתיפאדת אל אקצה ולכן מופיע בערך עליה.
השפעות מיידיות
גם בשבועות ובחודשים שלאחר ה־10 באוקטובר המשיכו אירועים דומים (גם אם פחות חמורים) להתרחש במגזר הערבי.
התגובה של הציבור היהודי במהלך המהומות, הייתה דומה לזו של אהוד ברק בראיון שנתן לרדיו ב־2 באוקטובר, על ההשפעה של האירועים:
- "אנחנו לא נוכל, ולא מתכוונים לקבל, לא סגירה של צירים ולא הפרעות לאורח החיים התקין על ידי אזרחי ישראל בתוך המדינה. אני אתמול, בדיון שנמשך עד אחרי חצות בביתי, 1.10 בערב, הנחיתי את השר לביטחון פנים ואת משטרת ישראל, שאגב מגיעות להן מחמאות גדולות מאוד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתידרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה".
לאחר האירועים נפלה ממשלת ברק, אמנם לא כתוצאה ישירה מהאירועים אולם הימנעותם של ערביי ישראל להצביע עבור אהוד ברק בבחירות שנערכו בתחילת 2001 מיוחסת לאי שביעות רצונם מתפקודו במהלך האירועים.
כמו כן נערכו בפעם הראשונה דוחות של מחלקת המדינה של ארצות הברית, של האו"ם ושל ארגוני זכויות אדם בינלאומיים אודות מצבם של ערביי ישראל.
ההשפעה על הציבור הערבי
- הקריאות הבאות להפגנות של המגזר הערבי, כדוגמאות אירועי יום האדמה 2001 כללו גם קריאות לריסון של ההפגנות על מנת למנוע התדרדרות לאלימות.
- האירועים וכן תגובות (כולל האלימות) הציבור היהודי אליהם, גרמו להסתגרות מסיבית של ערביי ישראל בתוך עצמם. בתקופת הזמן המיידית האינטרקציה עם היהודים ירדה בצורה דרמטית ומאז ניכרת התאוששות אולם גם חמש שנים לאחר האירועים המצב לא חזר לקדמותו.
- הירידה במעורבות עם יהודי ישראל יחד עם הניתוק היחסי מערביי השטחים בעקבות פריצת האינתיפדה גרמו לגידול משמעותי בכלכלה הפנימית (מסחר, שירותים וכו') של ערביי ישראל תוך התפתחות של מרכזים מסחריים בתוך היישובים (עם זאת, מדובר בחלק מתופעה כללית בישראל בתקופה הזאת).
- המשטרה מואשמת בכל התוצאות של האירועים ואילו ההרוגים והמפגינים מוצגים כולם כגיבורים. עם זאת, ניכרת ירידה בתמיכה באלימות בקרב ערביי ישראל. [1] [2]
- התחזקות הקשר בין מנהיגי ערביי ישראל לבין מדינות ערב.
- התגברות הנכונות לפנות לארגונים בינלאומיים בשל בעיותיהם.
- אירועי אוקטובר מצוינים כל שנה בדומה ליום האדמה רק בהיקף קטן יותר [3].
יחסי יהודים-ערבים בעקבות המאורעות
דברי ראש עיריית נצרת עילית, מנחם אריאב, ב"כל העמק והגליל" ב־6 באוקטובר:
- "בתום תפילת היום השני של ראש השנה החלו האירועים הקשים באזורנו … במהלך החג תושבי נצרת עילית היו עדים לסגירת כבישים, הפרות סדר והתפרעויות שקרו בסביבתנו, אך לא השפיעו על מהלך החיים התקינים בנצרת עילית, וזאת למרות ההגבלות שהיו לתושבינו לנוע בחופשיות באזור ובארצנו. עיריית נצרת עילית פעלה ועשתה כל מאמץ לשמור על איפוק ושקט ככל שניתן, אך מחד, ההפגנות האלימות של תושבי עין מאהל שיידו אבנים ואיימו בסגירת הצומת, ומאידך, התפרחחותם של נוער ערבי מכפרים שכנים שפגעו בתושבים, בבתים, ברכוש בהר יונה, מוכיחים שאין זה הדו-קיום והשכנות לה ייחלנו. אנו דוחים התנהגות זו מכל וכל. גם אנו יכולנו להגיב!! … נצרת עילית תפעיל את כל האמצעים הדרושים על מנת להעניק לתושביה את האמצעים והביטחון הדרושים, כל ההסתות נגדנו וההתפרעויות רק חיזקו וחישלו אותנו ... אנו שוב מודים לתושבי נצרת עילית על האיפוק שגילו לנוכח ההתפתחויות החמורות באזורנו, אנו נמשיך לבנות את העיר, להתפתח, לקלוט עליה...".
דברים אלו משקפים את התגובות של רבים מהיהודים בתקופה של האירועים עצמם.
תגובות נוספות ומאוחרות יותר:
- הפסקת תנועת קניות של יהודים בערים ערביות (בעיקר נצרת) ושל ערבים בערים יהודיות (עפולה, חיפה, נתניה ועוד). [4]
- דלדול משמעותי מאוד בכמות הפעילויות לדו קיום, מרבית הארגונים העוסקים בעניין צמצמו פעילות וחלקם אף נסגרו. [5] [6]
- התגברות משמעותית של קריאות של אישי ציבור יהודיים לגירושם של הערבים או חיובם בשבועת נאמנות למדינה. [7]
- הדרה של ערביי ישראל מכל ההתרחשויות הפוליטיות וזאת בניגוד למגמה (המהוססת) של שילובם בעשור שקדם לאירועים.
- פיטורים של עובדים ערביים ממקומות עבודה יהודיים.
- תמיכה בפעולות המשטרה ואף במקרים מסוימים הצהרות שלא היו תוקפניות מדי.
- התחזקות של האמון בטענות הקיפוח של ערביי ישראל.
- ירידה דרסטית במעבר של יהודים בואדי ערה [8] כתוצאה מחוסר רצון למגע עם ערביי ישראל (הירידה נגמרה רק עם פתיחת מחלף עירון של כביש 6).
ההתייחסות הממשלתית
- על ההתייחסות בימי האירועים, ראה כרונולוגיה של אירועי אוקטובר 2000.
לאחר האירועים אירעו שתי התייחסות עיקריות של הממשלה להם:
- הקמת ועדת אור.
- הכרזה על תוכנית טיפוח של 4 מיליארד שקלים עבור המגזר הערבי בחמש השנים שלאחר מכן. התוכנית קוצצה משמעותית מאז.
ועדת אור
|
|
ערך מורחב – ועדת אור |
בעקבות המאורעות, ההרוגים והליכתו של אהוד ברק לבחירות אחרי פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא, החליטה הממשלה בראשותו להקים ועדת חקירה, בראשות השופט בדימוס תאודור אור, שתחקור את הסיבות לאירועי אוקטובר ואת תפקוד המשטרה באירועים.
הוועדה פרסמה דו"ח ובו ביקורת רבה על התנהגות המשטרה, הכוללת אזהרת מפקדים בכירים בה והמלצות להדיחם. בנוסף, הגישה הוועדה למשטרה המלצות לשנות את דרכי הטיפול שלה בהפגנות ולהצטייד באמצעים לפיזור הפגנות פחות קטלניים.
הדו"ח גם כלל ביקורת קשה על הדרג הפוליטי, בראשות אהוד ברק, השר לביטחון פנים דאז שלמה בן-עמי ומנהיגי הציבור הערבי (כגון עזמי בשארה ועבד-אלמאלכ דהאמשה). למעט נגד בן-עמי, לא ננקטו צעדים קונקרטיים כלשהם מלבד נזיפה.
לאחר ועדת אור
הממשלה הקימה (ב־14 בספטמבר 2003) ועדה ליישום ההמלצות המערכתיות (ההמלצות האישיות אושרו מיד) של ועדת אור בראשות יוסף לפיד, שר המשפטים דאז. למרות שההמלצות אושרו ב־2004 לא מומש מהם דבר.
מח"ש פתחה בחקירה לבירור כל הנסיבות של האירועים שהוזכרו בדו"ח ועדת אור אולם ב־18 בספטמבר 2005 נסגרו כל תיקי החקירה מבלי שהוגשו כתבי אישום כלשהם. [9]
בעצרת שנערכה בסכנין ביום השנה השמיני לאירועי אוקטובר 2000, הבטיחו משפחות ההרוגים הערבים וארגונים של ערביי ישראל כי יפעלו במדינות זרות להוצאת צווי מעצר נגד בעלי תפקידים ישראלים שכיהנו בזמן המאורעות. [10]
קישורים חיצוניים
- הדו"ח המלא של ועדת אור
- דו"ח על ועדת לפיד שנועדה לבדוק את מסקנות ועדת אור
- אירועי אוקטובר 2000, מט"ח
- על אירועי אוקטובר 2000 באתר האגודה לזכויות האזרח
- על הסיקור התקשורתי של האירועים באתר קשב
- יובל קרמניצר, מארש לכחולי המדים, העין השביעית
- ערביי ישראל נגד ישראל באתר קיוונים
- השסע היהודי ערבי, ישיבה מס' 15 – 17.11.00 – התייחסות לאירועי אוקטובר 2000,המכון הישראלי לדמוקרטיה
- קשר השתיקה במג"ב ובמשטרה בכל הקשור לאירועי אוקטובר 2000, דיון בוועדת הפנים של הכנסת
- לינה סבה, ליאת לבנון ופרופ' מרדכי קרמניצר, תקציר ניתוח החלטת היועמ"ש בנוגע לאירועי אוקטובר 2000, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
| היסטוריה של מדינת ישראל | |||
|---|---|---|---|
|
.png.htm)
| אינתיפאדת אל אקצה - אירועים עיקריים, מסודרים לפי רצף כרונולוגי | ||
|---|---|---|
| שנת 2000 | הרוגים: יש' 47 פל' 299 |
פסגת קמפ דייוויד (יולי) | עליית אריאל שרון להר הבית (28.9) | אירועי הר הבית (9. 29) | התפשטות המהומות ברחבי יש"ע, ומות הילד מוחמד א-דורה (30.9) | מהומות אוקטובר בקרב ערביי ישראל (10. 10-1) | הלינץ' ברמאללה (12.10) | ירי על שכונת גילה בירושלים | תחילת פיגועי ירי בשטחים | מכונית תופת מתפוצצת בשוק מחנה יהודה (2.11) | תחילת ה"סיכולים הממוקדים" (9.11) | פיגוע התאבדות ראשון במחולה (22.12) |
| שנת 2001 | יש' 247 פל' 538 |
ועידת טאבה (21-27.1) | בחירות בישראל לראשות הממשלה (6.2) |הרוגים ישראלים ראשונים בפיגוע התאבדות - בנתניה (4.3) | הפיגוע בדולפינריום (1.6) | הפיגוע במסעדת סבארו (9.8) | פיגועי ה-11 בספטמבר (ארצות הברית) | רצח רחבעם זאבי (17.10) | סיכול ממוקד של מחמוד אבו הנוד (23.11) | ערפאת קורא להפסקת אש (16.12) | |
| שנת 2002 | יש' 453 פל' 1033 |
לכידת ספינת הנשק קארין איי (3.1) | חיסול ראאד כרמי (14.1) | "מרץ השחור" - 135 ישראלים נרצחו בפעולות טרור | הפיגוע במלון פארק (27.3) | מבצע חומת מגן (10.5 - 29.3) | הקרב בג'נין מעורר תשומת לב בינלאומית רבה (3.4 - 12.4) | הפיגועים בקו 32א בצומת פת (18.6) ובגבעה הצרפתית בירושלים (19.6) | מבצע דרך נחושה | ג'ורג' בוש קורא להקמת מדינה פלסטינית ולהחלפת ערפאת (24.6) | משה יעלון מחליף את שאול מופז כרמטכ"ל צה"ל (9.7) | חיסול סלאח שחאדה על ידי מטוס קרב - "פצצת הטון" (22.7) | הפיגוע בציר המתפללים (15.11) | החלה הקמת גדר ההפרדה |
| שנת 2003 | יש' 212 פל' 553 |
מותה של רייצ'ל קורי בהתקלות עם דחפור די-9 ברפיח (16.3) | אבו מאזן מתמנה לראש ממשלה (19.3) | פרסום מפת הדרכים (30.4) | ועידת עקבה (4.6) | ה"הודנה" (19.8 - 29.6) | הפיגוע בקו 2 בירושלים (19.8) | אבו מאזן מתפטר מראשות הממשלה (6.9) | הפיגוע במסעדת מקסים (4.10) | השלמת החלק הצפוני של גדר ההפרדה | ירי רקטות קסאם על שדרות | שרון מכריז על תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה (18.12) |
| שנת 2004 | יש' 117 פל' 468 |
סיכול ממוקד של אחמד יאסין (22.3) ורנטיסי (17.4) | רצח טלי חטואל ובנותיה ומשאל מתפקדי הליכוד בנושא ההתנתקות (2.5) | אסון הנגמ"שים (12.5-11.5) | מבצע קשת בענן (25.5 - 18.5) | הרוגים ראשונים מקסאמים בשדרות (28.6) | ירי אלפי רקטות קסאם ופצמ"רים על שדרות וגוש קטיף | מבצע ימי תשובה (15.10 - 30.9) | מות יאסר ערפאת (11.11) |
| שנת 2005 | יש' 45 פל' 425 |
אבו מאזן נבחר לראש הרש"פ (9.1) | פסגת שארם א-שייח (9.2) והתחלת ה"תהאדיה" | יובל דיסקין מחליף את אבי דיכטר כראש השב"כ, דן חלוץ מחליף את יעלון כרמטכ"ל (1.6) | ביצוע ההתנתקות (12.9 - 15.8) | מבצע גשם ראשון (1.10 - 23.9) | פיגועי התאבדות בחדרה (26.10) ונתניה (5.12) | חידוש ירי הקסאמים והסיכולים הממוקדים | חשיפת מנהרת טרור במעבר ארז (10.12) | ארגוני הטרור מודיעים על סיום ה"תהאדייה" בסוף השנה (10.12) שמתמוטטת עוד באמצע החודש |
| שנת 2006 | יש' 38 פל' 505 |
ירי קסאמים על אשקלון, שדרות והנגב המערבי | ניצחון לחמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (25.1) | גל סיכולים ממוקדים נגד חוליות קסאם (5.2) | מבצע הבאת ביכורים: לכידת רוצחי זאבי (3.14) | ירי רקטת גראד על אשקלון, בחירות בישראל (28.3) | השבעת ממשלת חמאס (29.3) | פיגוע התאבדות בתל אביב (17.4) | סיכול ממוקד של ג'מאל אבו סמהדאנה (9.6) | התקפות ישראליות על רצועת עזה וירי מסיבי של קסאמים (9.6-25.6) | חטיפת גלעד שליט (25.6) ומבצע גשמי קיץ (28.6-26.11) | עימותים אלימים בין חמאס לפת"ח |
| שנת 2007 | יש' 13 פל' 717* |
פיגוע התאבדות באילת (29.1) | גבי אשכנזי מחליף את דן חלוץ כרמטכ"ל (14.2) | מבצע "חורף חם" בשכם (25.2-1.3) | הקמת ממשלת אחדות פלסטינית עם חמאס ופת"ח (17.3) | עימותים אלימים בין חמאס לפת"ח וירי רקטות כבד על שדרות, ומנגד תקיפות אוויריות מצד צה"ל נגד מטרות חמאס (15.5-1.6) | חמאס כובש את רצועת עזה (11.6-16.6) ופירוק ממשלת האחדות | ישראל מכריזה על רצועת עזה בשליטת החמאס כ"ישות עוינת" (19.9) | ועידת אנאפוליס (27.11) | הפיגוע בנחל תלם (28.12) | * כולל 334 הרוגים פל' בעימותים פנימיים |
| שנת 2008 | יש' פל' |
פריצת הגבול בין רצועת עזה למצרים בידי החמאס (23.1) | מטח רקטות כבד, לרבות גראד, ובעקבותיו מבצע חורף חם (29.2-3.3) | הפיגוע בישיבת מרכז הרב (6.3) | הפסקת אש בין ישראל לחמאס ברצועת עזה נכנסת לתוקפה (19.6) | פיגועי דריסה באמצעות יעה אופני ברחוב יפו בירושלים (2.7), ובאמצעות מחפרון בסמוך לגן הפעמון (22.7) | שבירת הרגיעה ברצועת עזה (5.11) |
| ערכים משניים: אבדות באינתיפאדת אל אקצה | הטקטיקה באינתיפאדת אל-אקצה | אינתיפאדת אל-אקצה בתרבות | ||
| ראו גם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני | טרור פלסטיני | פיגועי התאבדות בישראל | ||
Why are we here?
All text is available under the terms of the GNU Free Documentation License
This page is cache of Wikipedia. History