אנטישמיות

ערכים ביהדות
יהדות
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
עיקרי האמונה אלוהים • שלושה עשר עיקרים עשרת הדיברות • תורה • מצוות • משיח ארון הספרים היהודי תנ"ך • תורה • משנה • תלמוד • משנה תורה • שולחן ערוך זרמים ביהדות אורתודוקסים • קונסרבטיבים • רפורמים • רקונסטרוקטיבים • קראים אישים מרכזיים אבות האומה ואִמותיה • משה • דוד נביאים • עזרא • הלל • תנאים • ריב"ז ר' עקיבא • אמוראים • סבוראים • גאונים ראשונים • רמב"ם • יוסף קארו • אחרונים תפילות, חגים ומועדים תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית שמע ישראל • קריאת התורה • מוסף קידוש • ברכה • רשימת תפילות וברכות ראש השנה/יום תרועה • יום הכיפורים • סוכות פסח/חג המצות • שבועות • תשעה באב חיי הקהילה היהודית תפקידים: רב • דיין • חזן • גבאי • מוהל • שוחט • קברן מוסדות: בית כנסת • מקווה • חדר • ישיבה • כולל • בית מדרש אתרים ומבנים המשכן • בית המקדש • הר הבית הכותל המערבי • מערת המכפלה קבר רחל • קבר יוסף • קברי צדיקים ירושלים • חברון • טבריה • צפת ראו גם גיור • שומרונים • מינים העם היהודי • מיהו יהודי • אנטישמיות

המונח אנטישמיות מציין שנאת יהודים. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השֵמִיִים", דהיינו, שנאה כלפי כל העמים ממוצא שמי, אשר עליהם נמנים, בין היתר, היהודים והערבים (שמיים הם צאצאיו של שֵם בן נח). בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים.

הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ואלו הן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מודרנית ולאנטישמיות מסורתית כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לזו המסורתית.

מקור המונח

המונח אנטישמיות נטבע בשנת 1879 על ידי וילהלם מאר, עיתונאי גרמני שהגדיר את התופעה שגם הוא היה חלק ממנה, כדי להגדיר על ידו את התנועות האנטי יהודיות שרווחו באירופה של תחילת המאה ה-19. מאז התרחב המונח כדי לכלול את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.
ישנם הוגי דעות, הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה ויש לקרוא לשנאת היהודים "יודופוביה". דוגמה לטענה זו ניתן לראות בספרו של גוסטבו פרדניק "היודופוביה".

שנאת ישראל - אנטישמיות מסורתית

אקלזיה וסינגוגה, המייצגות את היהדות המושפלת לצד הנצרות המנצחת

חזירת יהודים בקתדרלה של רגנסבורג

דימוי היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. סטראוטיפ זה דובק בחברה עד היום. צולם בעיר העתיקה של ורשה, פולין, 2006.

אנטישמיות מסורתית פירושה, כאמור, הוא "שנאת ישראל" שהייתה קיימת בזמן העתיק ובימי הביניים. מקורה בשוני של היהודים משאר העמים שבאו אתם במגע (הגורם הדתי הוא הבסיס להבדלים מוסריים וחברתיים ביניהם), בעיסוק יהודי בהלוואה בריבית ובכעס ורצון לנקמה על רצח ישו.

בעת העתיקה, לפני התנצרות הקיסרות הרומית, המונותאיזם, שהיה סימן ההיכר של עם ישראל, לא התקבל לרוב בהבנה ובאהדה אצל שאר העמים עובדי האלילים, מפני היותו חידוש - אמונה באל אחד שאינו מוחשי ושאינו מיוצג בדמות פסל. היהודים שמרו על המסורת והמנהגים הייחודיים להם ולא התבוללו בין הגויים והתנהגות זאת התפרשה כשחצנות ושנאת אדם.

לאחר התהוות הנצרות נוצרה שנאת ישראל נוספת על רקע דתי. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. בבשורה על פי יוחנן, (ח' 44) היהודים מתוארים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאותו שהיא רצח ושקר. ואילו בבשורה על פי מרקוס (ט"ו 1, 3, 11, 31) הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שמסר את ישו לפונטיוס פילטוס, ואף קטרג והסית כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף הוסיף ללגלג עליו כאשר כבר היה צלוב. שילוב דברים אלו בכתבי הקודש גופם היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.

בימי הביניים, היו רוב העיסוקים סגורים בפני יהודים וחלק נכבד מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן עיסוק זה היה אסור על נוצרים. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי מרירות ואיבה נגדם. ההלוואה בריבית הצטיירה כעושק, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (ע"פ הכנסייה הנוצרית) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס, כביכול, על חשבון אחרים.

כאמור, הנוצרים רחשו גם שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.

היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד תופעה מזעזעת חדשה – עלילות הדם - דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים, כמו גם האמת מצד עצמה, גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר).

כאמור, שנאת ישראל המסורתית התקיימה כבר בתקופות קדומות, בעת העתיקה ובימי הביניים, וזאת מכמה סיבות:

1. שנאת השונה והנבדל: היהודים היו מיעוט נבדל בדתו ובמנהגיו, בהופעתו החיצונית, באופיו ובנטיות נפשו. נרי סבניה גבריאל נוטה לייחס חלק רב מהאנטישמיות למזג היהודי הים תיכוני, שמתארח אצל עמים צפוניים קרים, נוקשים ושקולים. לדבריה, בארצות עמים ים תיכוניות כמו איטליה,ספרד ויוון, גילויי האנטשימיות היו מעטים.
2. שנאה דתית על רקע רצח ישו: בשל הרצח, היהודים חייבים לשאת בעונש - העונש הוא חיים בהשפלה.
3. שנאה על רקע קנאה כלכלית: חלק מהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית, והדרך היחידה להתייחס לזה הייתה הדימוי של היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. בגרמניה הנאצית למשל הופיעו כתבי פלסתר שמאשימים את היהודים בלקיחת כל הקדוש לגרמנים.
4. שנאה בשל מנגנוני הגנה מודחקים. פרויד מנה כמה מניעים לא מודעים ביסוד שנאת היהודים, אחד מהם היה השלכת שנאת הנוצרי לדתו שלו על היהודי, בדומה לתפיסה שהנוצרי שונא את המוסר היהודי המוטמע בנצרות, שגרם לדכא את "החיה" שבו ואת יצריו הטבעיים.
5. גורם החולשה: החלש והפגיע מגרה את יצר החזק להתעמר בו.

לשנאה היו כמה מקורות תומכים:

1. סטריאוטיפים (אב-טיפוס) - דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי השטן, הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר.
2. דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות - שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן.
3. עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן - אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות.

האנטישמיות באירופה במשך מאות שנים הייתה אכזרית, והתבטאה באפליה, השפלות (חיוב בנשיאת טלאי וכו'), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם.במדינות ערב היו מקרים של אפליה, אולם הם היו נפוצים פחות. לרוב, היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ניסו להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון.

אנטישמיות מודרנית

ערך מורחב – אנטישמיות מודרנית

האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. במילים אחרות, השנאה לדת הפכה לשנאה כלפי העם. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנציפציה, השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים, הקנאה הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה.

בשל תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, הטיעון הדתי נגד היהודים בדבר רצח ישו וכיו"ב איבד מתוקפו. באידאולוגיה האנטישמית החדשה מונחים חדשים תפסו את מקומה של הדת היהודית: "גזע יהודי" ו"דם יהודי". אם בעבר ה"בעיה" היהודית הייתה נעוצה בעיקר בדתם, הרי שמכאן והלאה הבעיה היא ביהודים עצמם, במוצאם ובדמם. האנטישמים החדשים החלו לדבר על "גזע יהודי", שהוא נפרד מ"הגזע הלבן". האנטישמיות החדשה, אפוא, היא קיצונית בהרבה מהאנטישמיות המסורתית: בעבר, הפתרון לבעיה היהודית היה התנצרות. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי לכל דבר. כעת, גם יהודי שהתנצר עדיין נחשב ליהודי, כיוון שהבעיה נעוצה בדמו, והרי דם אי אפשר להחליף. הפתרון לבעיה היהודית על פי האנטישמיות המודרנית, אפוא, הוא השמדה.

אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קרל לוגר ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה-19, הרוזן ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברליין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריז בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, וכמובן, הגזע "הלבן", שגובינו משתייך אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. צ'מברליין, מקרה מוזר של אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, לקח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברליין את התאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי. רעיונות אלו נפלו על קרקע פוריה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקייזר וילהלם השני וריכרד וגנר, שהיה חותנו. לואגר היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שיהיה מוכר מדי בהיסטוריה שמאז ועד עתה.

בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר, (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף שזיוף המסמך בולט לעין, והקשר המתואר בו מופרך מעיקרו, הפך הספר לאבן הבסיס של האידאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם. ברור כי מעולם לא התקיימו הפגישות המתוארות ב"פרוטקולים" ואף לא היה קיים ארגון בשם "זקני ציון" מעולם.

ממשיכי דרכם האידאולוגיים של לואגר וצ'מברליין הם ה"אידאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת שיצקו לואגר וצ'מברליין (כל אחד במקומו ובדרכו) של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, הפכה למוטיב האידאולוגי העיקרי במפלגה הנאצית. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת הפאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או לעומת הקומוניזם הרוסי, שהיה לעתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידאולוגיה מוצהרת. היטלר קיבץ את כל עקרונות האנטישמיות המודרנית יחדיו, גיבש אותם לתורה מסודרת, הקצין אותם והעלה אותם על הכתב בספרו מיין קמפף ("מלחמתי"), אשר היווה את הבסיס למצע הרשמי של המפלגה הנאצית ולמעשה, היווה לכאורה הצדקה למעשי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה.

עליית הנאצים והשואה

ערך מורחב – השואה

המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, האינטרנציונליסט, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר למשל). בעת ובעונה אחת, נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים.

ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקיה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה.

אדולף היטלר אימץ את רעיון האנטישמיות כחלק מהאידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע. לפיו לא נטען רק כי היהודי שואף לקומוניזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת, אלא גם כיצור בעל תכונות אופי מעוותות, כמו חמדנות וסטייה מינית, בעל תכונות גופניות מעוותות, כמו אף עקום וממדי גוף מעוותים. לפיו היהודי איננו אדם ומראו רק נועד לבלבל ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות, שהן להשתלט על העולם כלכלית ומדינית.

בשואה, לא זו בלבד שהיהודים הושמדו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי המשטר הנאצי - הם אף נרצחו בשלל פוגרומים שבוצעו בידי האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה, שראתה בכיבוש הנאצי הזדמנות פז להיפטר מן היהודים. שנאת היהודים הייתה נפוצה גם בקרב גורמים אנטי-נאצים, כמו המחתרת הפולנית הלאומנית. הליטאים והאוקראינים נודעו לשמצה על האנטישמיות שביטאו בתקופה זו. מנגד, גם במדינות בעלות הברית לא ניכרה תכונה להציל את היהודים מהתופת, ומדינות רבות בעולם סירבו לקבל פליטים יהודיים שברחו מגרמניה הנאצית.

יוצאי דופן היו חסידי אומות העולם ומדינת דנמרק שארגנה מבצע מילוט רחב היקף ליהודיה מפני הכובש הנאצי ומדינת בולגריה שתושביה הלא יהודים ענדו אף הם טלאי צהוב על מנת למנוע את גירוש היהודים למחנות.

אנטישמיות אחרי השואה

בשנים שלאחר השואה, הניצולים היהודים המשיכו לסבול מהתנכלויות של האוכלוסייה המקומית, ורכושם נגנב ונשדד על ידי המקומיים. המקרה הבולט ביותר לכך היה פוגרום קיילצה.

הכחשת השואה היא אחת הצורות הבולטות שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור "שקר" (לדברי מכחישי השואה) כה גדול ממדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ולעשות לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק.

להכחשת השואה נוספת לעתים גם האשמת היהודים ב"שואה הלבנה", שהיא כינוי למותם של רוסים ואוקראינים בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר. האנטישמים החדשים טוענים שהשלטון הסטליניסטי נוהל על ידי היהודים שמטרתם הייתה ועודנה חיסול התרבות האירופאית והגזע הלבן.
ראו גם: נאו-נאציזם

האנטישמיות החדשה

האנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת אשר מבקש לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים קרי אנטישמיות. הטיעונים העיקריים של תומכי המונח הם:

1. התנגדות למדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ומפלה אותה לרעה על רקע יהדותה.
2. ביקורת חסרת פרופורציה כלפי ישראל, השופטת אותה בסטנדרטים כפולים, ובעלת רטוריקה מסיתה, היא סוג של אנטישמיות שכן ההתנכלות לישראל וההתייחסות הלא הוגנת אליה נובעת מעצם היותה מדינה יהודית.

כאמור אם בעבר אנטישמיות התבטאה בסממנים דתיים כיום היא מתבטאת בסממנים פוליטים. בניגוד לכך המתנגדים למונח טוענים כי ביקורת על ישראל, ואפילו אנטי ישראליות ואנטי ציונות אינן התבטאוית אנטישמיות כי אינן כוללות שנאת יהודים אלא ביקורת פוליטית על מעשים של גופים פוליטים.

אנטישמיות בתקשורת

כבר בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה, התפרסמו מערכונים וקריקטורות אנטישמיות בכלי תקשורת ערביים שונים (כמו אל-מנאר). בכמה מהן חזרו מוטיבים מעלילות דם נוצריות ישנות וקריקטורות מתקופת גרמניה הנאצית: למשל, ניתן היה לראות את אריאל שרון (או פוליטיקאי ישראלי אחר) כשטן ששותה את דמם של ילדים פלסטיניים או דמות סטריאוטיפית של יהודי הלוקחת דם כדי להכין מצות, במצרים פורסמה סדרה על הפרוטוקולים של זקני ציון, קריקטורות הציגו את היהודים כחיה שמשתלטת על העולם או קישרו בין גופים וסמלים ישראלים או יהודיים לסמלים נאציים. לא היה ניתן לדעת האם צעדים אלה הם כחלק מאידאולוגיה או רק נעשים כהתרסה, בידיעה ששימוש בסמלים הקשורים לשואה מעורר זעם בקרב יהודים. ועידת דרבן הייתה אחד ממפגני האנטישמיות הגדולים שנראו בפומבי, כאשר במקור היה מדובר בוועידה נגד גזענות. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, שאירעו כשבוע וחצי לאחר הוועידה, נשמעו הצהרות כאילו יהודים עומדים מאחורי ההתקפה.

בעקבות התגברות הטרור המוסלמי, מלחמתה של ארצות הברית בו ומהומות המוסלמים בצרפת, פורסמו לעתים קריקטורות נגד האיסלאם. נשיא איראן אחמדינג'אד, שהיה ידוע כמכחיש שואה ושקרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז בתגובה על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה.

אחמדינג'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם לדוגמה-נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מהטיר בן מוחמד (Mahathir bin Mohamad)‏‏^[1], ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן מארי לה פן.

התקפות על קהילות יהודיות והתעוררות ארגונים קיצוניים

לצד כעסם של מהגרים מוסלמים במדינות העולם על המתרחש בישראל, גם ארגונים נאו-נאציים הרימו את ראשם וניצלו את המחאה נגד ישראל כדי להפגין את דעותיהם בפומבי. כאשר התעוררה ביקורת על ישראל על פעילותה בשטחים, לא פעם המתנגדים לפעילותה של ישראל לא הבחינו בין ישראל לקהילות היהודיות בחו"ל וכך יהודים בעולם נפגעו: במקרים ראשונים ברוסיה נפגעו יהודים כאשר ניסו להוריד שלט ממולכד שרוסס עליו צלב קרס. במקביל להידרדרות המצב הביטחוני בישראל, האנטישמיות בעולם ובעיקר באירופה הגיעה לשיאים חדשים-בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים (מה שגרם לעלייה של יהודים מצרפת). גם מקומן של בריטניה, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ואוקראינה רובן הגדול של ההתקפות האנטישמיות בוצע על ידי נוצרים ואילו במערב אירופה מרבית ההתקפות התבצעו על ידי מהגרים מוסלמים וחלקן הנוסף על ידי ארגונים ימניים קיצוניים.

ארגוני טרור הקשורים לאל קאעידה פעלו נגד אתרים יהודיים בעולם (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה).

בדומה להשפעת האירועים האלימים בישראל על שאר העולם, גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה חלה עלייה נוספת באירועים על רקע אנטישמי. בסיאטל אירע פיגוע ירי במרכז הפדרציה היהודית. קריקטורות שפורסמו בעיתונות עשו שימוש בקונוטציות מהשואה (אהוד אולמרט כמפקד מחנה נאצי היורה באסירים) ותכונות סטריאוטיפיות של יהודים (לגלוג על הירי הרב של הפגזים ברמיזה כי יהודים הם קמצנים) בהקשר למלחמה בלבנון.

אנטישמיות פלסטינית

אנטישמיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם. במשך שנים, גם לפני אינתיפאדת אל אקצה, הופעלה בשטחים הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם. זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו (ראו שאהיד).

אוטו-אנטישמיות

אוטו אנטישמיות היא שנאת ישראל ושנאת היהדות שמקורן ביהודים עצמם. במהלך ההיסטוריה היהודית נודעו מספר דמויות של יהודים שהסיתו נגד היהדות ואף תמכו בפגיעה ביהודים. אוטו ויינינגר פילוסוף יהודי אוסטרי, הינו דוגמה אופיינית ליהודי אנטישמי בן המאה ה-19.

ראו גם

אנטישמיות ברחבי העולם

• אנטישמיות ברומא העתיקה
• אנטישמיות ברוסיה
• אנטישמיות בגרמניה
• אנטישמיות בצרפת
• נצרות ואנטישמיות
• אסלאם ואנטישמיות
• אנטישמיות ערבית
• אנטישמיות בארצות הברית

גילויי אנטישמיות במהלך ההיסטוריה

• משפט פריז
• אנטישמיות בימי המוות השחור
• עלילות דם
• הפרוטוקולים של זקני ציון
• נומרוס קלאוזוס
• פרשת דרייפוס
• פוגרומים
• אנטישמיות מודרנית
• השואה
• הכחשת השואה

ביטויים נוספים של שנאת האחר

• גזענות
• הומופוביה
• שנאת זרים

לקריאה נוספת

• שמואל אטינגר, האנטישמיות בעת-החדשה: פרקי מחקר ועיוּן, סדרת 'דעת זמננו' (עורך: דוד הנגבי), תל אביב: מורשת, תשל"ט-1978.
• ניצה דרורי-פרמן (עורכת), אלפיים - כתב עת רב תחומי לעיון הגות וספרות, גיליון 28. (מכיל מסה מאת א"ב יהושע על שורשיה של שנאת היהודים, ו-13 מאמרי תגובה).

הערות שוליים

1. ^ ‏מנפרד גרסטנפלד, פרשיית מוח'טיר: משל לאנטישמיות בקרב הזרם המרכזי של האיסלאם, נתיב, גיליון 96, שבט תשס"ד, ינואר 2004.‏

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אנטישמיות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנטישמיות

• אנטישמיות במהלך הדורות, אסופת מאמרים באתר דעת
• אסופת מאמרים בנושא אנטישמיות באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  • קציעה אביאלי-טביביאן, הסיבות להתעוררות האנטישמיות המודרנית
• דוד פלוסר, מוצא עלילות הדם
• אנטי ישראליות או אנטי יהודיות?, "על סדר היום", אתר סנונית
• אסופת תמונות של קריקטורות אנטישמיות, תצלומים מאירועים אנטישמיים ומפוגרומים מאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מרכז המידע "אודות השואה", יד ושם
• אנטישמיות בעיתונות הערבית - כולל תיעוד קריקטורות אנטישמיות
• שחר לוין, אנטישמיות בעבר ובהווה, מגזין יד ושם, 2004
• הצעה לפעילויות בנושא אנטישמיות, חומרים חינוכיים: יד ושם
• אנטישמיות: הליגה נגד השמצה בישראל
• גלגולה של שנאה: שנאת ישראל באירופה לדורותיה, מעובד על פי: ד' מכמן, בימי שואה ופקודה; צ' בכרך, אנטישמיות מודרנית, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל
• יוחנן מנור, מאנטישמיות לאנטי ציוניות, מתוך: סקירה חודשית 12, הוצאת משרד הביטחון, דצמבר 1982, באתר הסוכנות היהודית
• תופעות של גילויי אנטישמיות בקרב עולים חדשים פרוטוקול ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, 27 במאי 2008
• למה דווקא היהודים
• אנטישמיות הסבר של הרב אורי שרקי על האנטישמיות
• מאמר בוויקיפדיה באנגלית על האנטישמיות החדשה
• דו"ח הממשל האמריקני על האנטישמיות הגלובלית בשנים 2003-2004
• אל תפחד עבדי יעקב, מאת יובל ברנדשטטר, מאמר, Nfc חדשות
• בנימין זאב הרצל, נאום בלונדון, פרויקט בן יהודה
• אחד העם, חצי נחמה: עלילת הדם ומשמעותה להערכתנו את תופעת האנטישמיות בכללה, פרויקט בן יהודה
• רבקה שפק ליסק, האנטישמיות החדשה על פי פרופ' אירווין קוטלר, אתר "אומדיה"

Why are we here?
All text is available under the terms of the GNU Free Documentation License
This page is cache of Wikipedia. History