אפרטהייד
אָפַּרְטְהַיְד (מאפריקאנס: Apartheid - הפרדה) היא המדיניות והמשטר הגזעניים שהונהגו על ידי ממשל המיעוט הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד שנת 1990. מדיניות זו הושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעוניים (בני תערובת), ומתן זכויות יתר לבני המיעוט הלבן.
מדיניות האפרטהייד זכתה לגינויים הולכים וגוברים מצד הקהילה הבינלאומית החל משנות ה-60, תהליך שהביא בהדרגה לנידויה של דרום אפריקה ממשפחת העמים ולהטלת סנקציות נגדה. אלה, בשילוב תסיסה פנימית חריפה מצד ארגוני התנגדות לאפרטהייד, הביאו בסופו של דבר לקריסת משטר האפרטהייד לאחר ארבעה עשורים, בתהליך שבוצע בדרכי שלום ותוך העברה מסודרת של השלטון לידי הרוב השחור בבחירות דמוקרטיות.
תוכן עניינים |
רקע היסטורי
החל מהמאה ה-17 החלו להתיישב אירופאים לבנים בדרומה של יבשת אפריקה. אלה היו בעיקר קלווינסטים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי-הוגנוטי, שנודעו בכינוי בורים ומאוחר יותר אפריקאנרים. במהלך המאה ה-19 נכבשו שטחי דרום היבשת, בהדרגה, על ידי האימפריה הבריטית, תהליך שהיה מלווה במלחמות עקובות מדם, הן עם עמי הילידים השחורים והן עם המתיישבים הבורים שקדמו להם. כאשר קיבלה דרום אפריקה עצמאות בשנת 1910 הוקמה המדינה כחלק מחבר העמים הבריטי, על רקע של מתיחות ועוינות בין שתי קבוצות המתיישבים – האפריקאנרים הוותיקים יותר והבריטים החדשים יותר. תושבי המדינה השחורים, ערב רב של עמים ושבטים מסוכסכים ומפולגים, לא היוו מרכיב במשוואת כוחות זו.
הבסיס הכלכלי של המדינה נשען על כריית זהב ויהלומים, ענפים שהצריכו שפע כוח עבודה זול וזמין. כוח עבודה זה נמצא אצל שבטי השחורים שהיו פזורים ברחבי המדינה. על רקע המציאות הקולוניאלית ברחבי אפריקה של אותה תקופה, התייחסות מפלה, מתנשאת ונצלנית כלפי אוכלוסיית הילידים האפריקאים וצאצאי העבדים שהובאו מאסיה לא הייתה חריגה. אף על פי כן, בניגוד לבריטים שניסו לפחות לשוות להתייחסותם המתנשאת מראית עין של נאורות, מצאו האפריקאנרים שפע של צידוקים אידאולוגיים ודתיים לגזענותם. הגרעין הקשה והלאומני של האפריקאנרים (שהיה באותה תקופה באופוזיציה) התנגד להשתתפותה הפעילה של דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה לצד בריטניה ובעלות הברית, ומצא עצמו מצדד בגרמניה הנאצית, כשברקע התקיימה עוינותם ההיסטורית לבריטים והזדהותם עם עקרונות מסוימים של תורת הגזע.
תחילת האפרטהייד והתפתחותו
רקע
האפרטהייד התחיל כמדיניות רשמית מוצהרת בשנת 1948, עם עלייתה לשלטון של "המפלגה הלאומית" הימנית-לאומנית של האפריקאנרים, ששמה לעצמה למטרה לשמר את המשך השלטון הלבן במדינה. באופן מקורי טענו אבותיה מולידיה של מדיניות האפרטהייד, כי כוונתם להבטיח התפתחות נפרדת של בני הקבוצות האתניות השונות בדרום אפריקה תוך שמירה על צביונם, מורשתם ותרבותם. בפועל, התפתחה המדיניות למערכת מסועפת של חוקים ותקנות שהותירו בידי המיעוט הלבן את השליטה בפוליטיקה, בכלכלה, בחופש התנועה, תוך מניעתם מבני שאר הקבוצות האתניות.
חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, מוסדות החינוך, אמצעי התחבורה, שרותי הבריאות ותרבות הפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים ויחסי מין בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים את הזכות הבלעדית לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים, ואסרו עליהם את ההתאגדות הפוליטית והמקצועית.
חוקי האפרטהייד
חוקי האפרטהייד נוצרו והתפתחו בהדרגה, מרביתם במהלך העשור הראשון למשטר תחת הנהגתו של ראש הממשלה הלאומן הקיצוני דניאל פרנסואה מאלאן, ואחריו יוהנס סטריידום והנדריק פרוורד (Hendrik Verwoerd) שנודע כ"אדריכל האפרטהייד". אלה עיקריהם:
- חוק איסור נישואי תערובת (1949) – אסר על נישואים בין-גזעיים
- חוק המוסר (תיקון משנת 1950) – אסר על יחסי מין בין לבנים לבני גזעים אחרים
- חוק מרשם האוכלוסין (1950) – חייב כל אזרח להרשם כלבן, שחור או צבעוני
- חוק דיכוי הקומוניזם (1950) – איפשר לממשלה לתייג כ"קומוניסטי" ולהוציא מחוץ לחוק כל ארגון, תנועת אופוזיציה, או התאגדות שלא היו לרוחה
- חוק אזורי הקבוצות (1950) – הקצה את אזורי המחיה העירוניים בין הגזעים השונים, ולמעשה התיר ללבנים בלבד להתגורר בתוך הערים
- חוק המעבר (1952) - חייב כל שחור מעל גיל 16 לשאת בכל עת תעודת מעבר, שבה הוטבעו אשרות מהמשטרה או מהמעביד המתירות או מגבילות את תנועתו
- חוק שמירת מתקנים נפרדים (1953) – חייב הפרדה במתקני שעשועים, גנים ציבוריים, שירותים, חופי רחצה וכדומה, ובפועל מנע מלא-לבנים את השימוש במרביתם
- חוק חינוך הבנטו (1953) – קבע את רמת שירותי החינוך שזכאים שחורים לקבל, וברמה נמוכה משמעותית מזו של הלבנים
- חוק המכרות והעבודה (1956) – מיסד את האפליה בתעסוקה וקיבע את העסקת לבנים בלבד בתפקידים בכירים
- חוק עידוד שלטון עצמי שחור (1958) – הציג חבלי ארץ חלקיים במדינה כ"בנטוסטן" לשחורים, שם יוכלו ליהנות מאוטונומיה לכאורה
- חוק אזרחות ארצות המולדת השחורות (1971) – שלל את האזרחות הדרום-אפריקנית מתושבי אותם בנטוסטנים
אכיפה והתנגדות
בצד חוקי האפרטהייד התפתחה מערכת נוקשה של אכיפת החוקים תוך שימוש בעונשים מחמירים, מעצר מנהיגי אופוזיציה פוליטית, שיטור ברוטאלי ופיזור הפגנות מחאה באש חיה. ב-21 במרץ 1960 נורו למוות 69 מפגינים שחורים בעיירה שארפוויל בידי כוחות המשטרה בעת הפגנת מחאה של 20,000 איש נגד "חוק המעבר" - החוק שחייב אזרחים שחורים לשאת בכל עת תעודות מעבר מיוחדות שהונפקו בידי השלטונות כדי לשלוט בתנועותיהם בתוככי המדינה. אירוע זה, שזכה לכינוי טבח שארפוויל, עורר את מנהיגי ההתנגדות למשטר להחליף את קו אי האלימות שנקטו בו, בקו תקיף יותר של טרור וחבלה, והביא להסלמה בעימות, שגררה מעצרים נרחבים. בין היתר נעצר נלסון מנדלה, מנהיג הזרוע הצבאית של תנועת הקונגרס הלאומי האפריקני שהוצאה אל מחוץ לחוק. העצורים הועמדו למשפט ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות, פעילים אחרים חמקו מהמדינה וגלו, ובמהלך העשור וחצי הבאים עבר המאבק אל מחוץ לגבולות המדינה והגיע גם לזירה הבינלאומית.
ניסיונות להפרדה מדינית
 |
ערך מורחב – בנטוסטן |
החל משנות ה-50 ניסתה ממשלת דרום אפריקה לקדם תוכנית הפרדה, שבמסגרתה יינתנו לאוכלוסייה השחורה שטחים ברחבי המדינה להקמת מדינות "עצמאיות", לפי חלוקה שבטית. הרעיון מאחורי התוכנית היה להוציא חלק ניכר מהאוכלוסייה השחורה מכלל ההגדרה של אזרחי דרום אפריקה, תוך מימוש, לכאורה, של שאיפותיהם לעצמאות ולריבונות במסגרת שטחי מולדתם השבטית-היסטורית. הוכרזו 10 "ארצות מולדת" (homelands) כאלה, כפי שקראה להם ממשלת דרום אפריקה, והוחל תהליך הדרגתי של מתן אוטונומיה מסוימת לחבלי ארץ אלה, ואף עצמאות מלאה לחלק מהם. אך התוכנית הייתה בעייתית: השטחים שהוקצו ל"ארצות" אלה היו קטנים, שוליים, נעדרי תשתית כלכלית ואוצרות טבע, וחסרי רצף טריטוריאלי (לעתים אותה "מדינה" הורכבה מ-7 מובלעות שונות). יתרה מכך: חלק ניכר מהאוכלוסייה שהוגדרה לאותן ארצות מולדת כלל לא התגורר בשטחן, כי אם בצמוד לריכוזי האוכלוסייה הגדולים של דרום אפריקה ה"לבנה" – שם היו מקורות התעסוקה והפרנסה.
השחורים, וכן יתר העולם, סירבו לראות בשטחים אלה "ארצות מולדת" וכינו אותם בזלזול "בנטוסטנים" ("בנטו" – שבטי השחורים של דרום אפריקה, "סטן" – כסיומת שמן של מדינות מרכז אסיה). בפועל, למעט ממשלת דרום אפריקה, אף מדינה בעולם לא הכירה במדינות אלה. המדינות היחידות שקיימו יחסים מיוחדים עם הבנטוסטנים היו טייוואן וישראל. התוכנית, שהתגלגלה במשך כשלושה עשורים, נחלה בסופו של דבר כישלון חרוץ.
ההתייחסות הבינלאומית לאפרטהייד
בתחילתם היו חוקי האפרטהייד המשך ישיר והרחבה תחיקתית של מדיניות המשטרים הקולוניאליים האירופיים שהונהגו במושבות הילידים באפריקה וברחבי העולם השלישי, ואף דמו לשיטת ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה במדינות דרום ארצות הברית. ככאלה, לא גררו תגובה בינלאומית חריפה. החל משנות ה-60, עם קריסת הקולוניאליזם האירופי, עליית תנועות השחרור הלאומי ברחבי העולם השלישי, ביטול ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, וכתוצאה מהתהודה העולמית שקיבלו אירועי טבח שארפוויל, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לזכות בגינויים הולכים וגוברים מצד האו"ם והקהילה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת במישור הבינלאומי ונגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו נשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבות וספורט. לחץ חיצוני זה, במקביל ללחץ פנימי מצד הרוב השחור והאופוזיציה הליברלית, נמשכו והתעצמו על פני שנות ה-70 וה-80. המונח אפרטהייד, שמתחילה נטבע על ידי השלטון כמונח נייטראלי, תמים ולגיטימי לכאורה, הפך להיות מילת גנאי נרדפת לגזענות, אפליה ממוסדת, ושלטון מיעוט על רוב.
ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו שבפאתי יוהנסבורג. המהומות החלו כהפגנות תלמידים על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים, אך במהרה התפתחו ההפגנות להתנגשויות אלימות בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. למעלה מאלף איש קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, שציינה את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד.
בשנת 1983 השתכנע הממשל הדרום אפריקאי להנהיג חוקה חדשה שכללה שותפות חלקית ומוגבלת בשלטון לנציגי קבוצות לא-לבנות, בצד ביטול חלק מהחוקים המפלים והמשפילים. הוחלט להקים במקביל לפרלמנט הלבן גם פרלמנט לצבעונים ופרלמנט למיעוט ההודי הגדול. ההודים והצבעונים הבינו כי מדובר ברעיון של "הפרד ומשול" כדי להוציא אותם מ"המאבק", סירבו ברובם המכריע להשתתף בבחירות, ורק 15 אחוז מהם הצביעו. בעולם המערבי עוררה פעולה זו גיחוך, ובקרב הרוב השחור נתפסה כמעליבה. בעקבות כשלון ההקלות לכאורה, פנו ממשלת דרום אפריקה והנשיא פיטר וילם בותה לדכא בקשיחות את כל גילויי המאבק. ב-1986 הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להגברת הסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה, ולקריאה מצד קבוצות דתיות בעולם להחרמת דרום אפריקה [1].
סוף האפרטהייד וחילופי השלטון
לאחר התפטרותו של בותה בשנת 1989 החליפו בתפקיד חברו למפלגת השלטון פרדריק וילם דה קלרק, אשר בשנת 1990 הפתיע את דרום אפריקה והעולם בהכריזו כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. הוא ביטל את יתר חוקי האפרטהייד המפלים ובראשם את חוק מרשם האוכלוסין, שהיווה בסיס להבדלה בין אזרחי דרום אפריקה (החוק בוטל ב-17 ביוני). קלרק התיר מחדש את פעילותה של מפלגת "הקונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC) ותנועות פוליטיות אחרות, ושחרר מכלאו את מנהיג ה-ANC נלסון מנדלה. הוא גם פתח במגעים עם מנדלה לקיום בחירות רב גזעיות לראשונה במדינה, ולהעברה מסודרת ושקטה של השלטון לידי הרוב על בסיס דמוקרטיה אמיתית. על פעילות זו זכו שניהם בפרס נובל לשלום לשנת 1993.
בשנת 1994 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הרב גזעיות לראשונה במדינה, בהן זכה הקונגרס הלאומי האפריקאי ברוב מוחץ. הנשיא הנבחר, נלסון מנדלה, ערך מחדש את חוקת המדינה והקים את ועדת האמת והפיוס. תפקיד הוועדה היה לחקור ולהוקיע את עוולות משטר האפרטהייד תוך מתן חנינה ומחילה למבצעי מדיניות האפרטהייד, וזאת בתנאי שימסרו את כל האמת על מעשי המשטר הקודם ויביעו חרטה על מעשיהם, לתועלת הדורות הבאים.
האפרטהייד וישראל
בשנות החמישים והשישים, התמקדה מדיניות החוץ של ממשלת ישראל במדינות אפריקה השחורות ולכן נטתה להתעלם מדרום אפריקה שנחשבה כאויבת מסורתית של אותן מדינות. גם הידיעה שרבים ממנהיגי האפרטהייד תמכו בגרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה לא סייעה ליחסים.
בעקבות מלחמת יום הכיפורים, החליטו כמעט כל המדינות באפריקה שישראל סייעה להן במשך שנים, בעיקר בעזרה חקלאית וצבאית, לנתק את קשריהן עם ישראל. השגריר אלון ליאל, איש משרד החוץ הישראלי, הסביר כי אפריקה השחורה ראתה בהאחזות בסיני על ידי ישראל כיבוש קולוניאליסטי של מדינה זרה על שטח אפריקה. בישראל רווחת הסברה כי מדינות הנפט הבטיחו סיוע נרחב לכל מדינה אפריקאית שתנתק את קשריה עם ישראל, אף שסיוע כזה לא ניתן. הניתוק נתפש בישראל כבגידה, וכך, מדיניות החוץ של ישראל פנתה אל זרועותיה הפתוחות של דרום אפריקה, שכבר נחשבה כ"מצורעת" בעקבות האפרטהייד.
באפריל 1976 ביקר בישראל נשיא דרום אפריקה ג'ון פורסטר, כאורחו של ראש הממשלה יצחק רבין. היה זה כמובן ביקור נדיר של פורסטר במדינה זרה, בשל הסנקציות שהוטלו על דרום אפריקה. ביקור זה סימל את תחילת ירח הדבש בין שתי המדינות. בימי התחזקות הסנקציות על משטר האפרטהייד בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים, שתי המדינות המערביות היחידות שקשריהן כמעט ולא נפגעו היו ישראל וטייוואן. בין הסיבות לקשרים הטובים בין ישראל ומשטר האפרטהייד ניתן למנות את:
- הלחץ של יהדות דרום אפריקה על ממשלת ישראל לשמור על יחסים חיוביים עם מדינתם, למרות הבעייתיות בשדה הבינלאומי. יהדות זו היא יהדות עשירה מאוד ובעלת חוקים המפלים לטובה בדרום אפריקה, במיוחד בתחום שינוע כסף זר (שהגיע פעמים רבות לישראל).
- השוק רחב ההיקף שישראל מצאה לתעשיותיה הביטחוניות בצבא דרום אפריקה, שהיה עסוק במלחמות שונות בנמיביה, ובמשטרתה, שהייתה טרודה בפיזור הפגנות השחורים
- מחצבי האורניום שנפוצים בדרום אפריקה וסייעו להתחמשות האטומית של שתי המדינות, לפי מקורות מסוימים
- "ברית מצורעות" בין שתי מדינות שסופגות ביקורת בעולם ומספר הידידות שלהן אינו גדול
- הדמיון בין החרם על דרום אפריקה לחרם הערבי
- אכזבת ישראל ממדינות אפריקה השחורות בעקבות ניתוק הקשרים הדיפלומטיים ב-1973
- החשש שדרום אפריקה שחורה תתמוך באופן מסורתי באש"ף ולא בישראל, בעקבות הקשר בין הקונגרס הלאומי האפריקאי למדינות ערב
הקשר בין המדינות היה חשאי, אך פרסומים בינלאומיים דיברו על פיתוח משותף של ספינות מלחמה, טילי ים וטילים בליסטיים לטווח בינוני, השבחת טנקים ומכירת מזל"טים ומטוסי התראה, שריוניות לפיזור הפגנות. כלי מלחמה ישראלים יוצרו בדרום אפריקה תחת שם אחר. למשל, מטוס הכפיר יוצר תחת השם צ'יטה. הקשרים הגרעיניים בין המדינות נותרו עמומים גם היום, אבל הנשיא בוש (האב) התבטא כי הקשר הגרעיני בין ישראל ודרום אפריקה יכול לסבך את היחסים בין ישראל לארצות הברית.
אלון ליאל, שגריר ישראל בדרום אפריקה בשלהי ימי האפרטהייד, מי שפתח את המגעים עם הרוב השחור, מסביר בספרו צדק שחור כי לאורך תקופה ארוכה העדיפה ישראל ליצור קשר עם הצ'יף בוטולזי, מנהיג הזולו, איש מפלגת אינקאתה, שניהלה יחסים עם ממשלת האפרטהייד, ולא עם מנהיגות אותנטית של השחורים, שנתפשה כפרו-פלסטינית.
בדצמבר 1986 הייתה ישראל המדינה הדמוקרטית היחידה שלא השתתפה בהטלת הסנקציות על דרום אפריקה. אך שנה מאוחר יותר, בעקבות לחץ בינלאומי ואיומים על הפסקת הסיוע מארצות הברית, החליט משרד החוץ, בדחיפתו של יוסי ביילין ששימש סגן שר, על גיבוש מדיניות נוקשה יותר כלפי שלטון האפרטהייד והצטרף לחלק מהסנקציות על המדינה. אחת הסיבות לכך הייתה הרצון לשבור את "ברית המצורעות", שבו נכרכו יחדיו דרום אפריקה וישראל. בספטמבר 1987 הוחלט בממשלת ישראל על מגוון סנקציות נגד משטר האפרטהייד, פעולה שזכתה בתחילה לחוסר אמון בעולם.
האפרטהייד והקהילה היהודית
ככלל, לא סבלה הקהילה היהודית הגדולה של דרום אפריקה מגזענות האפרטהייד. היהודים, ברובם יוצאי אירופה (ואף ה"מזרחיים" וכהי העור שביניהם), היו חלק אינטגרלי מהאוכלוסייה האנגלו-סכסית הגדולה במדינה, סווגו כ"לבנים" והיוו חלק מהאליטות החברתיות והכלכליות. עם זאת, מספר יוצא דופן של יהודים נמצא בין ראשי המתנגדים למשטר האפרטהייד - הן במסגרת החוק והן במחתרת. יהודים שעסקו באופן פעיל ב"מאבק", נעצרו ונשפטו - לא על רקע יהדותם, אלא בשל פעילותם הפוליטית. הקהילה היהודית הוקיעה באופן גורף ועקבי את היהודים שתמכו בקונגרס הלאומי האפריקני, ובדרך כלל התייחסה אליהם כבוגדים.
בשנות ה-80, על רקע המתיחות הבין-גזעית והסנקציות הבינלאומיות, החל גל עזיבה גדול של יהודים. חלקם נימקו רשמית את הגירתם ב"התנגדות למשטר האפרטהייד", אך נראה כי רבים חשו את תחילת הקץ של ימי השלטון הלבן וחששו משלטון שחור, מושחת וקשה ללבנים, כמו במדינה השכנה זימבבואה, שבה עד היום סובל המיעוט הלבן מהשלטון של רוברט מוגאבה. זמן מה לאחר התבססות המשטר החדש בדרום אפריקה, נגוז החשש בקרב הקהילה היהודית מהידרדרות. בסוף השבוע שלפני הכתרתו, ב-7 במאי 1994, ביקר נלסון מנדלה בכנסייה, במסגד ובבית כנסת בקייפטאון, כסמל לתחילת ירח הדבש שלו עם המיעוט היהודי.
אישים יהודים בולטים במאבק נגד האפרטהייד
- הלן זוסמן - חברת פרלמנט יהודיה מהמפלגה הפרוגרסיבית, שהייתה הקול העקבי הבודד בפרלמנט נגד האפרטהייד, בתקופה שאופוזיציה כזאת לא הייתה פופולרית בקרב הלבנים. כמו כן, הייתה זוסמן חברת הפרלמנט היחידה שנפגשה עם מנדלה בכלאו.
- יהודי ריבוניה - ב-11 ביולי 1963 נעצרו, ומאוחר יותר הועמדו לדין, 17 ראשי הקונגרס הלאומי האפריקאי, כולל נלסון מנדלה, בעת שתכננו לארגן מערכת גרילה נגד המשטר. אירוע זה נודע כ"משפט ריבוניה" (Rivonia Trial) על שם השכונה שבה ישבו. בין העצורים היו 5 לבנים - כולם יהודים: ארתור גולדרייך, ליונל (ראסטי) ברנסטיין, הילארד פיינשטיין, דניס גולדברג ובוב הפל. גולדרייך ורעייתו היו בעלי החווה שבה נתפסה הנהגת המאבק. צוות ההגנה כלל עורכי דין יהודים שהתמחו בזכויות האדם.
- ג'ו האיום - מבחינת הקהילה היהודית, הדמות השנואה ביותר מקרב היהודים תומכי "המאבק" הייתה ג'ו סלובו, מנהיג הזרוע הצבאית של מפלגת הקונגרס הלאומי. סלובו נחשב באותם ימים לטרוריסט וכונה "ג'ו האיום".
- רוני קסריל - חניך תנועת הנוער של בית"ר, שבעקבות הטבח בשארפוויל הצטרף לקונגרס האפריקאי, השתתף בפעילות טרוריסטית ומונה לימים לראש אגף המודיעין הצבאי. "תמיד הייתי יהודי גאה", אמר שנים אחר כך לעיתונאית נעמי לויצקי. קסריל העיד אחר כך כי כלוחם נאבק מול נשק ישראלי פעמים רבות. קסריל כתב את האוטוביוגרפיה "חמוש ומסוכן", ולימים שימש כסגן שר הביטחון בממשלת מנדלה.
לאחר סיום האפרטהייד, אותם אנשים שנודו הפכו ברובם לסמלים לאומיים ולמקור גאווה בעיני הקהילה היהודית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג
- יואב קרני, בנטוסטן, אמר קולין פאוול, והפליג במנהרת-הזמן, התפרסם בטור קו המשווה בגלובס
- אטול פוגארד - מחזאי של מדיניות האפרטהייד (בוויקיפדיה האנגלית)
- זיו מאור, אפרטהייד? אצלנו? - על השוואת המשטר בישראל למשטר האפרטהייד של דרום אפריקה, באתר "אומדיה"
הערות שוליים
Why are we here?
All text is available under the terms of the GNU Free Documentation License
This page is cache of Wikipedia. History