ארסנל

ערך זה עוסק בקבוצת כדורגל אנגלית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ארסנל (פירושונים).

ארסנל

מידע כללי
כינוי	התותחנים
תאריך ייסוד	1886 (כ"דיאל סקוור")
אצטדיון	אצטדיון האמירויות, לונדון (60,432)
בעלי הקבוצה	{{{בעלים}}}
נשיא	{{{נשיא}}}
יו"ר	פיטר היל-ווד
מנכ"ל	{{{מנכ"ל}}}
מאמן	ארסן ונגר
ליגה	פרמייר ליג
תארים
מספר אליפויות	13
מספר גביעים	10
תארים אחרים	{{{תואר אחר}}}
תלבושת
תלבושת בית 　 תלבושת חוץ

מועדון הכדורגל ארסנל (באנגלית: Arsenal Football Club, ידוע גם כארסנל) הוא מועדון כדורגל אנגלי מקצועני מאזור הולוויי שבצפון לונדון. המועדון משחק במסגרת הפרמייר ליג, והוא אחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. לאורך השנים המועדון זכה ב-13 תוארי אליפות ועשר פעמים בגביע ה-FA, והוא מחזיק במספר שיא של עונות רצופות בליגה האנגלית הבכירה.

המועדון הוקם ב-1886, וב-1893 היה למועדון הדרום-אנגלי הראשון שהצטרף לפוטבול ליג. אחת התקופות הטובות ביותר בהיסטוריה של המועדון הייתה בשנות ה-30, שבמהלכן זכה המועדון בחמש אליפויות ושני גביעי FA. המועדון לא זכה להצלחה רבה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אך ב-1971 הוא הפך למועדון השני במאה ה-20 שזוכה בדאבל. בעשרים השנים האחרונות המועדון זכה להצלחות רבות: דאבל גביע ה-FA וגביע הליגה, שני דאבלים רגילים, אליפות הפרמייר ליג ללא הפסד ליגה, והמועדון הלונדוני הראשון שהעפיל למשחק הגמר של ליגת האלופות.

הצבעים הרגילים של המועדון הם אדום ולבן. לאורך השנים המועדון שינה פעמיים את מיקום משחקי הבית שלו: המועדון הוקם בוולוויץ' (דרום-מזרח לונדון), ב-1913 עבר לשחק באצטדיון ארסנל שבהייבורי, ובשנת 2006 עבר למיקומו הנוכחי באצטדיון האמירויות שבהולוויי.

ארסנל הוא אחד ממועדוני הכדורגל האהודים ביותר באנגליה, ולאוהדיו יש יריבות ספורטיבית ארוכת שנים עם אוהדיהם של מועדונים אחרים. היריבות הידועה ביותר היא עם אוהדי טוטנהאם הוטספר, והמשחק בין שני המועדונים מכונה "הדרבי של צפון לונדון". ארסנל הוא אחד המועדונים העשירים ביותר בכדורגל האנגלי, ובשנת 2008 שוויו הוערך בכ-600 מיליון לירות שטרלינג.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 סמל המועדון 3 צבעי המועדון 4 אצטדיונים 5 אוהדים 6 בעלות ונושאים כלכליים 7 ארסנל בתרבות הפופולרית 8 ארסנל ליידיס 9 ארסנל והקהילה 10 סטטיסטיקה ושיאים 11 סגל 12 כדורגלנים מפורסמים בעבר ובהווה 13 מאמנים 14 תארים 14.1 אנגליה 14.2 אירופה 15 ראו גם 16 לקריאה נוספת 17 קישורים חיצוניים 18 הערות שוליים

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ארסנל

המועדון הוקם ב-1886 על ידי קבוצת פועלי תחמושת צפון-לונדונית, ונקרא דיאל סקוור. כעבור זמן קצר שונה שמו לרויאל ארסנל. כאשר המועדון הפך למקצועני ב-1891 הוא שינה את שמו לוולוויץ' ארסנל. המועדון הצטרף לליגת המשנה של הפוטבול ליג האנגלית ב-1893, וב-1904 העפיל לליגה העליונה. כתוצאה מבידודו הגאוגרפי של המועדון לא הגיעו צופים רבים למשחקים, ביחס למועדונים אחרים, וכתוצאה מכך הוא עמד על סף פשיטת רגל ב-1910, ובאותה שנה הוא נרכש על ידי הנרי נוריס. נוריס החליט להעביר את המועדון למקום אחר, ולאחר הירידה לליגה השנייה ב-1913 המועדון עבר לשחק באצטדיון ארסנל שבהייבורי. שנה אחת לאחר מכן הוסרה המילה וולוויץ' משמו של המועדון. המועדון סיים במקום החמישי ב-1919, אך למרות זאת העפיל לליגה העליונה, על חשבון טוטנהאם הוטספר, בצעד שעורר ויכוחים וטענות על פעילות לא כשרה‏‏^[1].

הרברט צ'פמן התמנה לתפקיד המאמן ב-1925. צ'פמן הוביל את המועדון לתקופה המוצלחת הראשונה בהיסטוריה שלו. שיטות הטקטיקה והאימון החדשות שלו, ביחד עם הבאתם של שחקנים ידועים כגון אלכס ג'יימס וקליף באסטין, היו היסודות שעליהם התבססה שליטת המועדון בכדורגל האנגלי בשנות ה-30. תחת הדרכתו של צ'פמן המועדון זכה בשלושת הישגיו המשמעותיים הראשונים - גביע FA ב-1929/1930, ואליפויות ליגה ב-1930/1931 ו-1932/1933. צ'פמן נחשב לאחראי לשינוי השם של תחנת הרכבת התחתית גילספי רואד לארסנל ב-1932, וזו התחנה היחידה הנקראת על שמו של מועדון כדורגל ^[2].

צ'פמן מת בפתאומיות מדלקת ריאות ב-1934, ועבודתו המוצלחת נמשכה באמצעות ג'ו שאו וג'ורג' אליסון. תחת הדרכתם זכתה ארסנל בשלוש אליפויות ובשני גביעים נוספים. המועדון החל לאבד מכוחו לקראת סוף העשור, לאחר שמשחקי הכדורגל התחרותיים באנגליה הושהו כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. בהדרכתו של טום ויטאקר המועדון זכה להצלחה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, שכללה שתי אליפויות (1947/1948 ו-195211953) וגביע אחד (1949/1950), ולאחר מכן חדל מלזכות בתארים למשך שנים רבות. גם בילי רייט, הקפטן לשעבר של נבחרת אנגליה, לא הצליח להוביל את המועדון להישגים כלשהם כאשר אימן אותו בין 1962 ל-1966.

מצבה של הקבוצה החל להשתפר עם מינויו ב-1966 של הפיזיותרפיסט ברטי מי לתפקיד המאמן. לאחר שני הפסדים רצופים בגמר גביע הליגה המועדון הצליח לזכות בגביע ערי הירידים בעונת 1969/1970, והיה זה תוארו האירופי הראשון. עונה אחת לאחר מכן המועדון הצליח לזכות בפעם הראשונה בדאבל. אולם, עשר השנים שלאחר הזכייה בדאבל התאפיינו בהחמצות של מספר תארים. המועדון סיים במקום השני בעונת 1972/1973, הפסיד בשלושה משחקי גמר של גביע ה-FA, והפסיד בדו-קרב בעיטות עונשין במשחק הגמר של גביע אירופה למחזיקות גביע בעונת 1979/1980. הישגו היחיד של המועדון בתקופה זו הייתה זכייה בגביע ה-FA בעונת 1978/1979, לאחר ניצחון בתוצאה 3 - 2 על מנצ'סטר יונייטד.

לאחר חזרתו של שחקן העבר ג'ורג' גרהאם, הפעם כמאמן, המועדון החל להצליח פעם נוספת. בעונתו הראשונה של גרהאם במועדון (1986/1987) הוא הצליח לזכות בגביע הליגה. שתי עונות לאחר מכן המועדון זכה באליפות, לאחר שער שהובקע בדקה האחרונה של המשחק האחרון בעונה נגד ליברפול, שהתמודדה גם כן על האליפות. גרהאם זכה עם המועדון באליפות נוספת בעונת 1990/1991, בדאבל של גביע ה-FA וגביע הליגה בעונת 1992/1993, ובעונה שלאחר מכן בגביע המחזיקות. המוניטין של גרהאם ניזוק קשות כאשר נחשף כי הוא קיבל שוחד מסוכן שחקנים בתמורה להתחמתם של שחקנים מסוימים, והוא פוטר ב-1995. ברוס ריוך, שהחליף אותו, אימן את המועדון במשך עונה אחת ועזב לאחר מחלוקת עם חבר המנהלים.

הצלחתו של המועדון בשלהי שנות ה-90 ובשנות ה-2000 נבעה בעיקר כתוצאה ממינויו של ארסן ונגר לתפקיד המאמן ב-1996. ונגר היה המאמן הראשון בהיסטוריה של המועדון שמוצאו הוא מחוץ לאיים הבריטיים. הוא שינה את הטקטיקה ואת שיטת האימונים של המועדון, והביא עימו מספר שחקנים זרים על מנת לחזק את סגל הקבוצה. ארסנל זכתה בדאבל נוסף בעונת 1997/1998, ובדאבל השלישי בתולדותיה בעונת 2002/2003. כמו כן, בעונת 1999/2000 המועדון הגיע לגמר גביע אופ"א (בו הפסיד בבעיטות עונשין לגלאטסראיי), ופעמיים בגביע ה-FA. בעונת 2003/2004 המועדון זכה באליפות הליגה ללא הפסד, ואף קבע שיא לאומי של 49 משחקי ליגה רצופים ללא הפסד.

המועדון סיים במקום הראשון או השני בליגה בשמונה מתוך 11 העונות של ונגר בתפקיד המאמן. ארסנל הוא אחד מארבעת המועדונים היחידים (ביחד עם מנצ'סטר יונייטד, בלקבורן רוברס וצ'לסי) שזכה באליפות הפרמייר ליג מאז הקמתה ב-1993, אם כי המועדון לא הצליח לשמור על התואר בכל אחת מהפעמים. עד לעונת 2005/2006 המועדון לא העפיל מעבר למשחקי רבע הגמר של ליגת האלופות, אך באותה עונה הצליח להעפיל למשחק הגמר שבו הפסיד לברצלונה בתוצאה 1 - 2. בחודש יולי 2006 המועדון עבר לאצטדיון האמיריות, מגרש הבית הנוכחי שלו, לאחר 93 שנים בהייבורי.

סמל המועדון

הסמל הראשון של רויאל ארסנל, שהוצג ב-1888, כולל שלושה תותחים הנראים במבט מלמעלה ופונים לכיוון צפון, בדומה לשלט האצולה של וולוויץ'. הקסקבל (רכיב בתותח) וראש האריה המגולף מסייעים להבחין בין התותחים לבין ארובות רגילות ^[3]. הסמל הוחלף לאחר המעבר להייבורי ב-1913. ב-1922 המועדון החל להשתמש לראשונה בסמל שבו תותח יחיד הפונה לכיוון מזרח, כאשר הכינוי של המועדון ("התותחנים") רשום לאורך ציור התותח; סמל זה היה בשימוש רק עד 1925, כאשר הוחלט כי קנה התותח יפנה לכיוון מערב ויהיה צר יותר. הסמל הוחלף פעם נוספת ב-1949, הפעם לגרסה יותר מודרנית שכללה את התותח בסגנון הישן, שם המועדון באותיות שחורות מעל התותח, הסמל של רובע איזלינגטון וגליל קלף שעליו היה רשום המוטו הלטיני החדש של המועדון (ויקטוריה קונקורדיה קרסקיט - ניצחון בא מהרמוניה). היה זה הסמל הצבעוני הראשון בתולדות המועדון, ולאורך השנים השתנו במקצת הצבעים שלו עד שנתקבעו על אדום, זהב וירוק.

המועדון לא טוען לזכויות יוצרים על הגרסה הזו של הסמל בגלל השינויים הרבים שנעשו בו. אף על פי שהמועדון הצליח לרשום את הסמל כסימן מסחר, וניהל מערכה משפטית מוצלחת נגד סוחר שמכר סחורה "לא רשמית" של המועדון, שאף המועדון לקבל הגנה משפטית רחבה יותר. כתוצאה מכך המועדון הציג ב-2002 סמל חדש שעוצב בקווים יותר פשוטים ומודרניים, שעליו ניתן היה לטעון לזכויות יוצרים. התותח פנה לכיוון מזרח, ושם המועדון נכתב בגופן חדש מעל התותח. הצבע הירוק הוחלף בכחול כהה. הסמל החדש זכה לביקורות צוננות מאוהדי המועדון, שטענו כי מעצבי הסמל התעלמו מההיסטוריה והמסורת של המועדון כאשר ביצעו שינוי עיצוב כה רדיקלי, וכי האוהדים לא היו מספיק מעורבים בנושא ^[4].

צבעי המועדון

צבעי מדי הבית המקוריים של ארסנל.

מדי המועדון היו לאורך רוב השנים חולצות בצבע אדום-בהיר עם שרוולים לבנים, ומכנסיים קצרים בצבע לבן. הבחירה באדום הייתה כהכרת תודה לתרומה שהתקבלה מנוטינגהאם פורסט זמן קצר לאחר הקמת ארסנל ב-1886. פרד בירדסלי ומוריס בייטס, שניים ממייסדי המועדון, היו כדורגלני עבר בפורסט שהיגרו לוולוויץ מטעמי עבודה. כיוון שמועדונם היה הראשון שהוקם באזור הם התקשו למצוא תלבושת מתאימה, כך שבירדסלי ובייטס שלחו מכתב לביתם עם בקשת עזרה, ובתמורה קיבלו סט של מדים וכדור משחק. החולצה הייתה בצבע דומדמנית, והשחקנים לבשו אותה עם מכנסיים לבנים קצרים וגרביים כחולים.

הרברט צ'פמן החליט לשנות את התלבושת כיוון שרצה להקל על ההבחנה בין שחקניו לשחקני קבוצות אחרות, והוא הוסיף שרוולים לבנים ושינה את גוון החולצה לאדום יותר בהיר. אין מקור באשר למקורם של השרוולים הלבנים, אך נטענו שתי טענות בנוגע לכך. לפי דעה אחת צ'פמן הבחין באוהד היושב ביציע כאשר הוא לובש סוודר אדום ללא שרוולים על חולצה לבנה; הטענה השנייה היא שהוא קיבל את ההשראה מתלבושת דומה של האנימטור טום ובסטר, שעמו צ'פמן נהג לשחק גולף ^[5]. אדום ולבן הפכו לצבעים המסמלים את ארסנל מאז תקופת צ'פמן, מלבד שתי עונות. הראשונה הייתה בעונת 1966/1967 כאשר צבע החולצה היה אדום בלבד, מהלך שהתברר כלא פופולרי בקרב אוהדי המועדון. הפעם השנייה הייתה בעונת 2005/2006, כאשר המועדון שיחק בעונה האחרונה בהייבורי, והחליף את צבע המדים לזכר העונה הראשונה שבה שיחק באצטדיון.

הצבעים של מדי משחקי הבית של ארסנל היו השראה לשלושה מועדונים לפחות. ספרטה פראג אימצה ב-1909 תלבושת אדומה כהה הדומה לזו של ארסנל באותה תקופה ^[5]; היברניאן אימצה ב-1938 את העיצוב של השרוולים של ארסנל, אך בירוק ולבן ^[6]; המאמן של ספורטינג בראגה חזר ממשחק בהייבורי, והחליט שקבוצתו תלבש מדים המהווים העתק של מדי ארסנל, ובזכות כך קבוצתו זכתה לכינוי Os Arsenalistas‏ ^[7].

הצבעים של מדי משחקי החוץ הם בדרך כלל צהוב וכחול, אך בין 1982 ל-1984 שחקני המועדון לבשו מדים בצבע ירוק עם כחול ימי. החל מראשית שנות ה-90 השתנו צבעי החוץ של המועדון באופן קבוע, כאשר בדרך כלל צבעי החוץ של עונה אחת הופכים לצבעי התלבושת השלישית של המועדון בעונה שלאחר מכן. צבעי החוץ בתקופה זו היו בדרך כלל שילוב של שני גווני כחול, או וריאציה כלשהי של צהוב וכחול. התלבושת השלישית הנוכחית של המועדון, נכון לעונת 2008/2009, משמשת למשחקים שבהם לא ניתן לעשות שימוש בשתי מערכות המדים הראשונות, והיא מורכבת מחולצות לבנות, מכנסיים בצבע דומדמנית, וגרביים עם טבעות בצבע לבן ודומדמנית.

אצטדיונים

מגרש הבית של המועדון לאורך רוב שנותיו בדרום-מזרח לונדון היה מאנור גראונד שבפלאמסטיד, מלבד שלוש שנים (1890 - 1893) שבהן שיחק המועדון באינוויקטה גראונד. מאנור גראונד היה בעבר רק מגרש, אך המועדון בנה יציעים לישיבה ומקומות עמידה עבור משחקו הראשון בפוטבול ליג, שהתרחש בספטמבר 1893. המועדון המשיך לשחק במאנור גראונד במשך עשרים שנים נוספות (מלבד 1894/1895), עד המעבר לצפון לונדון ב-1913.

אצטדיון ארסנל, הידוע בכינוי הייבורי, היה מגרש הבית של המועדון בין ספטמבר 1913 למאי 2006. האצטדיון המקורי עוצב על ידי האדריכל ארצ'יבלד לייטץ', והיה דומה במידה רבה לאצטדיונים אחרים במדינה באותה תקופה. האצטדיון היה מורכב מיציא מקורה אחד ושלושה יציעי עמידה לא מקורים. בשנות ה-30 נערכו במועדון עבודות שיפוץ נרחבות, ושיאן היה בבניית היציע המערבי והיציע המזרחי בסגנון האר דקו, שנפתחו ב-1932 ו-1936 בהתאמה. כמו כן, מעל ליציע העמידה הצפוני נבנה גג, אך במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הופצץ ושוקם רק ב-1954.

תכולתו המרבית של הייבורי הייתה 60,000 צופים, ועד לתחילת שנות ה-90 היא הייתה כ-57,000 צופים. כתוצאה מדו"ח טיילור ותקנות הפרמייר ליג המועדון נאלץ להסב את הייבורי לאצטדיון המיועד לישיבה בלבד לקראת עונת 1993/1994, ותכולתו ירדה ל-38,419 צופים בלבד ^[8]. כתוצאה מתקנות של אופ"א הקשורות לפרסומות בזמן משחקים התכולה ירדה עוד יותר במשחקי ליגת האלופות, וכתוצאה מכך המועדון נאלץ לעבור לשחק באצטדיון ומבלי למשך שתי עונות (2000 - 1998), כיוון שתכולתו הייתה למעלה מ-70,000 צופים.

הרחבתו של הייבורי הייתה בעייתית כיוון שהיציע המזרחי הוכרז כבניין רשום לשימור מסוג II, ושלושת היציעים האחרים היו קרובים לבתי מגורים ^[9]. לאחר דיונים רבים הציע המועדון בשנת 2000 לבנות אצטדיון של 60,000 מקומות ישיבה באשברטון גרוב, שמאוחר יותר ייקרא אצטדיון האמירויות, במרחק כחצי קילומטר דרומית-מערבית להייבורי. הפרויקט התעכב כתוצאה מבירוקרטיה ועלויות גבוהות ^[10], אך לבסוף הבנייה הושלמה ביולי 2006, בדיוק בזמן לתחילת עונת המשחקים 2006/2007. האצטדיון נקרא על שם הספונסרית הראשית שלו, חברת התעופה אמירטס, שעמה חתם המועדון על חוזה למתן חסות בסך כולל של כ-100 מיליון לירות שטרלינג, הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי ^[11]. אולם, שם זה אינו מקובל על חלק מהאוהדים, הקוראים לו אשברטון גרוב או גרוב, כיוון שלא מקובל עליהם שהאצטדיון ייקרא על שם חברה מסחרית ^[12]. שמו של האצטדיון יהיה בתוקף עד 2012 לכל הפחות, ושמה של חברת התעופה יופיע על חולצות השחקנים כספונסר הראשי עד לסוף עונת 2013/2014.

מתקן האימונים של ארסנל שוכן בשנלי שבהרטפורדשייר, במבנה שנפתח בשנת 2000. קודם לכן המועדון התאמן במתקנים של הקולג' של אוניברסיטת לונדון, לאחר שעד ל-1961 התאמנו השחקנים בהייבורי. משחקי הבית של קבוצות אקדמיית ארסנל (קבוצת הנוער) נערכים גם כן בשנלי, ואילו משחקי הבית של קבוצת המילואים של המועדון נערכים באצטדיון אנדרהיל שברובע בארנט.

אוהדים

אוהדי ארסנל מכונים לעתים קרובות "גונרס", הנגזר מהכינוי של המועדון ("גאנרס" - תותחנים). לארסנל יש בסיס אוהדים רחב, ובדרך כלל המועדון מצליח למכור את רוב או את כל הכרטיסים למשחקי הבית שלו; בעונת 2007/2008 ממוצע הצופים במשחקי הבית של ארסנל היה השני בטיבו עבור מועדונים אנגליים, ועמד על 60,070 צופים (99.5% מהתכולה המרבית) ^[13], ונכון לשנת 2006 המועדון ניצב במקום הרביעי בכל הזמנים מבחינת ממוצע הצופים במשחקי בית ‏‏^[14], אם כי חלק מהנתונים המתייחסים לתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה עשויים להיות שנויים במחלוקת. אוהדי המועדון משתייכים למגוון רב של מעמדות חברתיים בעיקר כתוצאה ממיקומו של המועדון בסמוך לאזורים מבוססים, אזורים מעורבים ואזורי מעמד הפועלים. כמו כן, בסקר שנערך בשנת 2002 הגדירו את עצמם 7.7% מאוהדי המועדון כלא-לבנים ^[15].

לארסנל יש מספר מועדוני אוהדים רבים העובדים בשיתוף פעולה חלקי או מלא עם המועדון. כמו כן, "קרן אוהדי ארסנל" שואפת לקדם את השפעת האוהדים ואת הגברת שליטתם במועדון. אוהדי המועדון מפרסמים מספר פנזינים. בנוסף לשירים ולקריאות הרגילים במגרשי הכדורגל האנגלי אוהדי ארסנל שרים את "One-Nil to the Arsenal" ("אחד-אפס לטובת ארסנל", לפי הנעימה של "Go Weat" של אנשי הכפר) ו"Boring, Boring Arsenal" ("ארסנל המשעממת, המשעממת), שיר שבעבר היה בשימוש נפוץ על ידי אוהדי היריבות של ארסנל על מנת להקניט את אוהדי המועדון וכעת מבוצע על ידי האוהדים בזמן שארסנל משחקת היטב ^[16].

המועדון זוכה לחשיפה גוברת גם מחוץ לאנגליה בעיקר כתוצאה מהשיפור הרב בשנים האחרונות באמצעי התקשורת. נכון לשנת 2007 לארסנל יש 24 מועדוני אוהדים בממלכה המאוחדת, 37 באירלנד ו-49 במדינות אחרות ^[17]. לפי דו"ח משנת 2005 שפורסם על ידי Granada Ventures, שהחזיקה אז ב-9.9% ממניות על המועדון, לארסנל יש כ-27 מיליון אוהדים ברחבי העולם, וזהו המספר השלישי בגודלו ^[18].

היריבות הספורטיבית הוותיקה והחזקה ביותר של ארסנל היא עם טוטנהאם הוטספר, שהמשחקים ביניהם מכונים "הדרבי של צפון לונדון". יריבים אחרים בתחומי לונדון כוללים את המועדונים צ'לסי ווסטהאם יונייטד. בנוסף, לארסנל יש יריבות עזה עם מנצ'סטר יונייטד מאז שנות ה-80, שהתעצמה עוד יותר בשנות ה-2000 כיוון ששתי הקבוצות התחרו על האליפות באופן קבוע.

בעלות ונושאים כלכליים

חברת האם של המועדון, "ארסנל אחזקות", פועלת כחברה ציבורית בעירבון מוגבל שאינה נסחרת בשווקים הרגילים. עד כה הונפקו 62,217 מניות של המועדון ^[19], והן נסחרות בשוק ייחודי שאיננו ציבורי. נכון ל-19 בספטמבר 2008 עלותה של מניה אחת היא 8,800 לירות שטרלינג, כך ששווי השוק של המועדון הוא בקירוב 547.5 מיליון לירות שטרלינג ^[20]. הרווח התפעולי של המועדון (ללא העברות שחקנים) היה 36.7 מיליון לירות שטרלינג, וזאת מתוך פדיון של 223 מיליון לירות שטרלינג (נכון ל-31 במאי 2008) ^[21].

באפריל 2008 דורג המועדון במקום השלישי ברשימת מועדוני הכדורגל הרווחיים ביותר של המגזין פורבס, לאחר מנצ'סטר יונייטד. שווי המועדון הוערך על ידי פורבס ב-1.2 מיליארד דולרים (605 מיליון לירות שטרלינג), ללא חובות ^[22]. חברת רואי החשבון דלויט טוש טומטצו דירגה את ארסנל במקום החמישי (לעונת 2006/2007) בדירוג שלה הנקבע על סמך הפדיון, לאחר שקודם לכן דורג המועדון במקום התשיעי ^[23].

57% ממניות המועדון נמצאות בבעלות חברי הדירקטוריון שלו; בעלי מספר המניות הרב ביותר הם דני פישמן (סוחר יהלומים לונדוני) ונינה ברייסוול-סמית' (אשת נכדו של יושב ראש הדירקטוריון לשעבר סר ברייסוול סמית'), המחזיקים ברשותם 24.1% ו-15.9% ממניות המועדון בהתאמה ^[19]. חבר הדירקטוריון ריצ'רד קאר מחזיק בבעלותו 4.4% מהמניות, והיושב ראש פיטר היל-ווד מחזיק בבעלותו 0.8% ממניות המועדון. שאר הדירקטורים מחזיקים בסכומים נומינליים ^[19].

לאור מגמת המכירה של מועדוני כדורגל אנגליים למשקיעים זרים המועדון היה מועמד בשנים האחרונות למכירה. איש העסקים האמריקני סטן קרונק מחזיק בבעלותו 12.4% ממניות המועדון, לאחר שרכש 9.9% מהמניות באפריל 2007 ^[24]; בתחילת דרכו הוא נתקל בעוינות, אך כיום הוא נחשב לבן ברית של יתר הדירקטורים ואף התמנה לחבר חיצוני בדירקטוריון בספטמבר 2008 ^[25].

חברת Red & White, הנמצאת בבעלות משותפת של המיליארדר הרוסי אלישר אוסמנוב ואיש העסקים האיראני-בריטי פרהד מושירי, רכשה את מניותיו של סגן היושב-ראש לשעבר דייוויד דין, ונכון לפברואר 2008 היא מחזיקה ברשותה 24% ממניות המועדון, המהווים את החלק הגדול ביותר שאיננו בבעלות של אחד הדירקטורים ^[26]. כתוצאה מכך נפוצו שמועות על כך שקרונק ואוסמנוב נאבקים על השליטה במועדון ^[27]. אולם, קרונק הביע את הסכמתו לא לרכוש למעלה מ-29.9% ממניות המועדון עד ספטמבר 2009 לכל הפחות, ואילו יתר הדירקטורים הסכימו לא למכור את מניותיהם ל"אנשים בלתי מורשים" עד אפריל 2009. כמו כן, נקבע כי לכל אחד מהדירקטורים תהיה זכות ראשונים הדדית על המניות עד אוקטובר 2012 לכל הפחות.

ארסנל בתרבות הפופולרית

המשחק של ארסנל נגד שפילד יונייטד, שנערך בהייבורי ב-22 בינואר 1927, היה למשחק הכדורגל הראשון ששודר ברדיו ^[28]. כעשר שנים לאחר מכן, ב-16 בספטמבר 1937, נערך משחק בין הקבוצה הראשונה לקבוצת המילואים של המועדון שהיה הראשון ששודר בטלוויזיה ^[29]. המועדון גם הופיע בפרק הראשון של תוכנית ה-BBC הידועה "Match of the Day", שבמסגרתו שודרו קטעים נבחרים מהמשחק נגד ליברפול שנערך באצטדיון אנפילד ב-22 באוגוסט 1964.

המועדון שימש כרקע לסרט הקולנוע "The Arsenal Stadium Mystery", שהיה אחד מהסרטים הראשונים הקשורים לכדורגל ^[30]. עלילת הסרט עוסקת במשחק ידידות בין ארסנל לבין קבוצת חובבים, שאחד משחקניה מורעל במהלך המשחק. שחקנים רבים מהמועדון הופיעו בסרט, אם כי רק למאמן ג'ורג' אליסון היה תפקיד שכלל דיבור.

בשנת 1992 יצא ספרו האוטוביוגרפי של ניק הורנבי, "קדחת המגרש", שכלל את תיאור חייו של הורנבי ואת מערכת היחסים שלו עם ארסנל. הספר עובד לשני סרטים: הראשון, שהופק בבריטניה, עסק בזכייה באליפות בעונת 1988/1989; השני, שהופק בארצות הברית, עסק באוהד של הבוסטון רד סוקס מה-MLB.

לארסנל היה מוניטין של משחק הגנתי, בעיקר בשנות ה-70 ושנות ה-80 ^[16][31]; קומדיות רבות כללו בדיחות שעסקו בנושא זה. הסרט "The Full Monty" משנת 1997 כולל סצינה שבה השחקנים הראשיים מסתדרים בשורה ומרימים את ידיהם, מתוך חיקוי מכוון של מלכודת הנבדל שהייתה בשימוש על ידי המועדון.

ארסנל ליידיס

ערך מורחב – ארסנל ליידיס

קבוצת כדורגל הנשים של המועדון היא ארסנל ליידיס, שהוקמה ב-1987, והפכה למקצוענית למחצה בשנת 2002. מאמן הקבוצה הוא ויק אייקרס, המשמש גם בתפקיד אחראי התלבושות בקבוצת הגברים. ארסנל ליידיס היא הקבוצה המצליחה ביותר בכדורגל הנשים האנגלי; היא האלופה ומחזיקת הגביע הנוכחית; כמו כן, הקבוצה הצליחה לזכות בגביע אופ"א לנשים בעונת 2006/2007. למרות שהלכה למעשה מועדון הגברים וקבוצת הנשים מתנהלים בנפרד, יש ביניהם קשר; ארסנל ליידיס זכאית לשחק פעם אחת בעונה באצטדיון האמירויות, ואת שאר משחקי הבית שלה היא עורכת בבורהאמווד.

ארסנל והקהילה

המועדון הקים בשנת 1985 תוכנית לאחריות חברתית בשם "ארסנל בקהילה" (Arsenal in the Community), הכוללת פרויקטים במגוון תחומים מלבד ספורט. המועדון מממן מספר מטרות צדקה, ובשנת 1992 הקים את "קרן הצדקה של ארסנל" המגייסת כספים לאותן מטרות. כמו כן, המועדון הקים קבוצת חובבים וידוענים המסייעת גם כן בגיוס כספים.

סטטיסטיקה ושיאים

דייוויד אולירי הופיע במדי המועדון ב-722 משחקים בין 1975 ל-1993, והוא מחזיק בשיא ההופעות לשחקן. טוני אדמס, הקפטן לשעבר, נמצא במקום השני עם 669 הופעות. דייוויד סימן מחזיק בשיא ההופעות לשוער עם 563 משחקים ^[32].

תיירי הנרי הוא מלך השערים של המועדון עם 226 שערים, אותם כבש בין 1999 ל-2007. באוקטובר 2005 שבר הנרי את שיאו של איאן רייט, שעמד על 185 שערים. רייט עצמו שבר את שיאו מ-1939 של קליף באסטין, שעמד על 178 שערים ^[33]. הנרי הוא גם מלך שערי הליגה של המועדון עם 174 שערים, לאחר ששבר את שיאו של באסטין בפברואר 2006.

מספר הצופים הגבוה ביותר במשחק בית של ארסנל היה 73,707 מול לאנס, במשחק שנערך באצטדיון ומבלי ב-25 בנובמבר 1998 במסגרת ליגת האלופות. מספר הצופים הגבוה ביותר במשחק שנערך בהייבורי הוא 73,295, והוא נקבע במשחק נגד סנדרלנד שנערך ב-9 במרץ 1935 ^[32]. מספר הצופים הגבוה ביותר באצטדיון האמירויות היה 60,161, והוא נקבע במשחק נגד מנצ'סטר יונייטד שנערך ב-3 בנובמבר 2007 ^[34].

המועדון גם מחזיק בשיא העונות הרצופות בליגה העליונה (82, נכון לעונת 2008/2009) וכן ברצף משחקי הליגה הארוך ביותר ללא הפסד (49 בין מאי 2003 לאוקטובר 2004). רצף זה כלל גם את כל 38 המשחקים של עונת האליפות ב-2003/2004. המועדון היחיד שעשה זאת מלבד ארסנל היה פרסטון נורת' אנד, שבעונת 1888/1889 לא הפסיד בכל 22 המשחקים שנערכו ^[35].

המועדון קבע שיא בליגת האלופות במהלך עונת 2005/2006 כאשר לא ספג שער במשך עשרה משחקים רצופים, ובכך שבר את השיא של מילאן שעמד על שבע משחקים. רצף אי-הספיגה נמשך עד למשחק הגמר נגד ברצלונה, שבו ספג השוער מנואל אלמוניה שער מרגליו של סמואל אטו. המשחק הסתיים בתוצאה 2 - 1 לטובת ברצלונה.

סגל

נכון ל-24 בנובמבר 2008:

מס' עמדה שם 1 שוער מנואל אלמוניה (קפטן שלישי) 2 קשר אבו דיאבי 3 מגן בקארי סאנייה 4 קשר ססק פברגאס 5 בלם קולו טורה (קפטן משנה) 7 קשר תומאש רוזיצקי 8 קשר סמיר נאסרי   9 חלוץ אדוארדו 10 בלם ויליאם גאלאס (קפטן) 11 חלוץ רובין ואן פרסי 12 חלוץ קרלוס ולה   14 חלוץ ת'יאו וולקוט 15 קשר דנילסון 16 קשר ארון ראמזי   17 קשר אלכסנדר סונג 18 מגן מיקאל סילבסטרה   19 קשר ג'ק וילשר 20 מגן יוהן דז'ורו

מס' עמדה שם 21 שוער לוקאס פביאנסקי 22 מגן גאל קלישי 24 שוער ויטו מאנונה 25 חלוץ עמנואל אדבאיור 26 חלוץ ניקלאס בנדטנר 27 מגן עמנואל אבואה 28 קשר אמאורי בישוף   35 קשר פרנסיס קוקלין 38 מגן ג'יי-עמנואל תומאס 39 חלוץ רוי פונטה 40 קשר קיראן גיבס 41 מגן גאווין הויט 42 קשר הנרי לנסברי 43 קשר פראן מרידה 45 מגן הווארד נורדטוויט 47 קשר מארק רנדול 50 חלוץ ג'יי סימפסון 56 קשר עמנואל פרימפונג

• מציין שחקן שהצטרף בעונה זו למועדון.

כדורגלנים מפורסמים בעבר ובהווה

למעט שמות אחדים, לכדורגלנים המופיעים ברשימה שלהלן יש 250 הופעות ומעלה או 100 שערים ומעלה במדי המועדון.

טוני אדמס דייוויד אולירי ג'ורג' ארמסטרונג ג'ימי אשקרופט ג'ק באטלר קליף באסטין אלן בול סטיב בולד אלף בייקר ג'ו בייקר בילי בליית' דניס ברגקאמפ ליאם בריידי ג'ימי בריין וולי ברנס

בוב ג'ון אלקס ג'יימס פט ג'נינגס דייוויד ג'ק ג'ורג' גרהאם פול דייוויס ג'ון דיק לי דיקסון טד דרייק ג'ו האלם תיירי הנרי אדי הפגוד דייוויד הרד פטריק ויירה בוב וילסון

נייג'ל וינטרברן קולו טורה בריאן טלבוט רג לואיס יינס להמן ג'ימי לוגי פרדי ליונגברג דאג לישמן ג'ון לוקיץ' ג'ק למברט לאורן אטאמה מאייר ג'ורג' מייל רודי מקאיצ'ריין פרנק מקלינטוק בוב מקנאב

בילי מק'קולו פול מרסון ג'ו מרסר טרי ניל סמי נלסון ג'ורג' סווינדין פיטר סטורי פרנק סטייפלטון ז'ילברטו סילבה דייוויד סימן פיטר סימפסון אלן סמית' ג'ון סמלס פרסי סנדס אלן סנדרלנד

קני סנסום טום פארקר רובר פירס ריי פרלור לזלי קומפטון מרטין קיאון ג'ון רדפורד פט רייס גרהאם ריקס ג'ק קלסי הרבי רוברטס דייוויד רוקסטל דון רופר איאן רייט ג'ו שאו

מאמנים

המאמן המקצועי הקבוע הראשון המועדון היה תומאס מיצ'ל, שהתמנה לתפקיד ב-1897, ולאחריו כיהנו 17 מאמנים קבועים נוספים ו-5 ממלאי מקום. תקופת הכהונה הארוכה ביותר מבחינת זמן היא של ג'ורג' אליסון (1934 - 1947), והמאמן שאימן את המועדון במספר המשחקים הרב ביותר הוא ארסן ונגר (מאז 1996). ונגר הוא המאמן הראשון של המועדון מחוץ להאיים הבריטיים, וגם המצליח ביותר מבחינת ניצחונות במשחקים (57.36% נכון ל-11 במאי 2008). לזלי נייטון הוא המאמן הפחות מוצלח של המועדון, עם 34.46% הצלחה בלבד. שני מאמנים של המועדון הלכו לעולמם תוך כדי ביצוע תפקידם - הרברט צ'פמן וטום ויטאקר.

להלן רשימת המאמנים של ארסנל:

שם	מדינה	תאריך התחלה	תאריך סיום	תארים
תומאס מיצ'ל	סקוטלנד	אוגוסט 1897	מרץ 1898
ג'ורג' אלקואט	אנגליה	מרץ 1898	מאי 1899
הארי ברדשו	אנגליה	אוגוסט 1899	מאי 1904
פיל קלסו	סקוטלנד	יולי 1904	פברואר 1908
ג'ורג' מורל	סקוטלנד	פברואר 1908	19 באפריל 1915
ג'יימס מק'יואן* א	אנגליה	19 באפריל 1915	אפריל 1919
לזלי נייטון	אנגליה	אפריל 1919	16 במאי 1925
הרברט צ'פמן	אנגליה	11 ביוני 1925	6 בינואר 1934	2 אליפויות, גביע FA אחד
ג'ו שו*	אנגליה	6 בינואר 1934	28 במאי 1934	אליפות אחת
ג'ורג' אליסון	אנגליה	28 במאי 1934	31 במאי 1947	2 אליפויות, גביע FA אחד
טום ויטאקר ב	אנגליה	2 ביוני 1947	24 באוקטובר 1956	2 אליפויות, גביע FA אחד
ג'ק קרייסטון /	אנגליה	24 באוקטובר 1956	19 במאי 1958
ג'ורג' סווינדין	אנגליה	21 ביוני 1958	1 במאי 1962
בילי רייט	אנגליה	1 במאי 1962	13 ביוני 1966
ברטי מי /	אנגליה	20 ביוני 1966	4 במאי 1976	אליפות, גביע FA, גביע ערי הירידים
טרי ניל	צפון אירלנד	9 ביולי 1976	16 בדצמבר 1983	גביע FA
דון האו /	אנגליה	16 בדצמבר 1983	22 במרץ 1986
סטיב ברטנשו*	אנגליה	23 במרץ 1986	14 במאי 1986
ג'ורג' גרהאם	סקוטלנד	14 במאי 1986	21 בפברואר 1995	2 אליפויות, גביע FA, ‏2 גביעי ליגה, גביע המחזיקות
סטיוארט יוסטון*	סקוטלנד	21 בפברואר 1995	15 ביוני 1995
ברוס ריוך	סקוטלנד	15 ביוני 1995	12 באוגוסט 1996
סטיוארט יוסטון*	סקוטלנד	12 באוגוסט 1996	13 בספטמבר 1996
פט רייס*	צפון אירלנד	13 בספטמבר 1996	30 בספטמבר 1996
ארסן ונגר	צרפת	1 באוקטובר 1996	הנוכחי	3 אליפויות, 4 גביעי FA

מקרא:

• * = מאמן זמני
• / = שימש מאמן זמני לפני שהתמנה לתפקיד באופן קבוע

• למרות שמבחינה רשמית מק'יואן נשא בתואר מאמן משנה, הוא היה אחראי על קבוצת הבוגרים של המועדון, והמאמן דה פקטו לאחר עזיבתו של מורל; לאורך רוב תקופתו בתפקיד הוא אימן במשחקים שנערכו בזמן המלחמה, שאינם נכללים בתיעוד הרשמי ^[36].
• ויטאקר היה חולה במהלך קיץ 1956, ולמרות שמבחינה רשמית היה אחראי גם בתחילת עונת 1956/1957, ג'ק קרייסטון היה המאמן מאותה תקופה ועד למותו של ויטאקר באוקטובר.

תארים

אנגליה

• הליגה הראשונה או הפרמייר ליג:
  • אליפות (13): 1930/1931, 1932/1933, 1933/1934, 1934/1935, 1937/1938, 1947/1948, 1952/1953, 1970/1971, 1988/1989, 1990/1991, 1997/1998, 2001/2002, 2003/2004
  • סגנות אליפות (8): 1925/1926, 1931/1932, 1972/1973, 1998/1999, 1999/2000, 2000/2001, 2002/2003, 2004/2005
• גביע ה-FA:
  • זכייה (10): 1929/1930, 1935/1936, 1949/1950, 1970/1971, 1978/1979, 1992/1993, 1997/1998, 2001/2002, 2002/2003, 2004/2005
  • סגנות (7): 1926/1927, 1931/1932, 1951/1952, 1971/1972, 1977/1978, 1979/1980, 2000/2001
• גביע הליגה:
  • זכייה (2): 1986/1987, 1992/1993
  • סגנות (4): 1967/1968, 1968/1969, 1987/1988, 2006/2007
• מגן הצדקה/מגן הקהילה:
  • זכייה (12): 1930, 1931, 1933, 1934, 1938, 1948, 1953, 1991 (בשותפות), 1998, 1999, 2002, 2004
  • סגנות (7): 1935, 1936, 1979, 1989, 1993, 2003, 2005

לארסנל יש היסטוריה ארוכה של מיקומים בחלק העליון של טבלת הליגה, ולאורך השנים המועדון סיים מתחת למקום ה-14 רק שבע פעמים. כמו כן, ארסנל הוא אחד מחמשת המועדונים שהצליח לזכות פעמיים ברציפות בגביע ה-FA.

אירופה

• סגנות ליגת האלופות בעונת 2005/2006
• גביע אירופה למחזיקות גביע:
  • זכייה (1): 1993/1994
  • גמר (2): 1979/1980, 1994/1995
• זכייה בגביע ערי הירידים בעונת 1969/1970
• הגעה לגמר גביע אופ"א בעונת 1999/2000
• הגעה לגמר הסופר קאפ האירופי בשנת 1994

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
	פורטל לונדון

לקריאה נוספת

• ניק הורנבי, קדחת המגרש, הוצאת עגור, 1992, הודפס בעברית ב-1994

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארסנל

• האתר הרשמי
• מידע על ארסנל באתר הפרמייר ליג
• מידע על ארסנל באתר אופ"א
• העמוד של ארסנל באתר ה-BBC
• העמוד של ארסנל באתר סקיי ספורט

הערות שוליים