בחריין
| ממלכת בחריין | |||||
|
|||||
| מוטו לאומי: אין | |||||
| המנון לאומי: בחריין שלנו | |||||
 |
|||||
| יבשת | אסיה, המזרח התיכון | ||||
| שפה רשמית | ערבית | ||||
| עיר בירה | מנאמה 26°12′55″N 50°35′20″E |
||||
| העיר הגדולה ביותר | מנאמה | ||||
| משטר | מונרכיה חוקתית | ||||
| ראש המדינה - מלך - ראש ממשלה - נסיך כתר |
מלך חמד אבן עיסא אל ח'ליפה ח'ליפה אבן סלמאן אל ח'ליפה סלמאן אבן חמד אבן עיסא אל ח'ליפה |
||||
| הקמה - עצמאות - תאריך - עצמאות - תאריך |
מממלכת פרס 1783 מהממלכה המאוחדת 1971 |
||||
| שטח אחוז מים |
665 קמ"ר זניח 177 בעולם |
||||
| אוכלוסייה (2005) צפיפות: |
1,046,814 נפש 1,035 נפש לקמ"ר 157 בעולם |
||||
| תמ"ג (2005) תמ"ג לנפש: |
15,796 מיליון $ 22,948 $ 123 בעולם |
||||
| מטבע | דינר בחרייני (BHD) | ||||
| אזור זמן | UTC +3 | ||||
| סיומת אינטרנט | bh | ||||
| קידומת בינלאומית | 973+ | ||||
ממלכת בחריין (בערבית: مملكة البحرين, ממלכת אלבחרין) הינה מדינת אי הממוקמת בארכיפלג במפרץ הפרסי, בדרום-מערב אסיה, במזרח התיכון. ערב הסעודית שוכנת מערבית לבחריין וביניהן מים רדודים, קטאר שוכנת דרומית לה, מעבר למפרץ בחריין. בין איי בחריין וערב הסעודית נפתח בשנת 1986 כביש המגשר מעל המים וגשר דומה צפוי להיפתח בינה ולקטאר בעתיד.
תוכן עניינים |
היסטוריה
בחריין הייתה מאוכלסת החל מהזמנים הפרהיסטוריים. מיקומו האסטרטגי של הארכיפלג, בין מזרח ומערב במפרץ הפרסי, וכן האדמה הפוריה, מקורות המים המתוקים והפנינים שניתן לשלות ליד חופיו הפכו את המקום למרכז עירוני במהלך ההיסטוריה. כבר בסביבות מאה ה-23 לפני הספירה שלטו באיים הדלמונים, אשר חלשו על דרכי המסחר בין ארם נהריים והודו. בחריין כבר הייתה ידועה לאשורים בשם "תלוון", ומכאן שמה ביוונית ובלטינית "טילוס". במאה ה-6 לפני הספירה הדלמונים סופחו לבבלים. לאחר כיבושה המאוחר יותר על ידי האשורים בחריין נכבשה בידי היוונים, הפרסים ולבסוף על ידי הערבים. בנוסף למיישבים אלו, במאה ה-10 שימשו האיים מקלט לכת המוסלמית של הקארמאטים, וסופרים קדומים סיפרו שבזמנו הפיניקים גרו בבחריין, וכן מצאו דמיון בין קבריהם לקברי הפיניקים, אולם היום העלו ספק והזהות נשארה לא ברורה.
בשנת 1521 כבשו הפורטוגזים את האיים ובמהלך המאה ה-16 נאלצו להיאבק עם הפרסים על השליטה, אשר הצליחו לבסוף לכבשם בשנת 1743. ב-1783 נכבשו האיים על ידי שבט ערבי שבו נמנית שושלת השיח'ים הסונים של אל-קליפה, שמאז שולטת באיים הללו. מנהיגי אל קליפה השכילו להכיר באיום אשר עדיין נשקף להם מהממלכה הפרסית ועל כן פנו לבריטניה כדי שזו תקבלם כמדינת חסות.
בשנת 1932 התגלה לראשונה נפט באיים. גילוי זה הביא להתפתחות מהירה למדינה וכן קירב בינה לבין בריטניה. בריטניה העבירה מספר בסיסים צבאיים לתוך שטחה של בחריין ובכך השפיעה רבות על תרבותה ואופי שלטונה.
לאחר מלחמת העולם השנייה החל להיווצר מתח בין הקהילה הערבית לבריטניה, בין השאר עקב חלקה של בריטניה בהקמת מדינת ישראל. בבחריין מתיחות זו התאפיינה בהתפרעויות רבות כנגד יחסי השלטון עם הבריטים. במהלך שנות ה-60 בריטניה העבירה את ההחלטה לגבי עתידה של בחריין לידי מזכ"ל האו"ם. בשנת 1968 איראן טענה לחזקה על בחריין (וכן על איים אחרים במפרץ הפרסי). איראן לבסוף נסוגה מטענותיה לגבי בחריין לאחר הסכם עם הממשל הבריטי בתמורה לדרישותיה האחרות. לבסוף הוחלט במשאל עם לתת עצמאות לבחריין והבריטים נסוגו באופן סופי מהמדינה בשנת 1971. בחריין הצטרפה לליגה הערבית והיא חברה בה עד היום.
בחריין הפכה לאחד המרכזים הכלכליים הערביים הגדולים במזרח התיכון, אולם לאו דווקא בזכות הנפט שבה. עתודות הנפט בבחריין היו ונותרו מוגבלות. התרחבות הכלכלה וכן ההשפעה המערבית בתחילת המאה הובילו, בין השאר, להחלטותיו של מנהיג המדינה ב-1999, חאמד בין עיסא אל ח'ליפה, להתיר בחירות לפרלמנט, לתת לנשים את זכות ההצבעה ולשחרר את כל האסירים הפוליטיים.
פוליטיקה
בחריין היא מונרכיה חוקתית אשר בראשה עומד כעת המלך חמד אבן עיסא אל ח'ליפה. ראש הממשלה הוא השייח' ח'ליפה אבן סלמן אל-ח'ליפה. הפרלמנט בבחריין מורכב משני בתים, תחתון (אשר הרכבו נקבע בבחירות לאומית) ועליון (אשר הרכבו נקבע על ידי המלך). שני הבתים הם בני 40 חברים אשר תקופת כהונתם היא בת 4 שנים. הבחירות הראשונות לפרלמנט נערכו בשנת 2002 ובעלי זכות ההצבעה כוללים גם נשים.
פתיחת הדלתות לבחירות חופשיות הביאו להתחזקות הזרם הסוני והשיעי במדינה וכעת שניהם מיוצגים בפרלמנט. הפלטפורמה הפוליטית איפשרה להעלות נושאים דתיים על סדר היום המדיני ולבצע תוכניות מסדורות בהתאם להחלטות. הזרם הליברלי במדינה הגיב לעלייה במפלגות הדתיות בקמפיינים שונים להגברת המודעות לזכויות הפרט.
בתגובה לכך שנבחרו רק גברים לבית התחתון של הפרלמנט, מינה המלך 6 נשים לבית העליון במטרה לקדם את תנועת הנשים במדינה וליצור רושם טוב בפני מדינות המערב (מצב הנשים במדינה הוא הטוב במפרץ והיא מובילה במפרץ בשירותי החינוך והבריאות הניתנים לאזרחיה). בנוסף מונו נציגים למיעוט היהודי והנוצרי בשטח המדינה. בשנת 2004 כיהנה לראשונה שרה בממשלת בחריין.
לאחרונה הוקם בית משפט עליון, אשר יעמוד בראש הרשות השופטת במדינה.
כלכלה
על פי סקר האו"ם בינואר 2006, בחריין היא בעלת הכלכלה הצומחת במהירות הרבה ביותר בקרב העולם הערבי. זאת עקב ההתפתחות הנוכחית בתחום המסחר בנפט באזור, אשר ממדיה הכבירים עדיין לא ניתנים להערכה.
תעשיית הנפט בבחריין מהווה כ-30% מהתמ"ג, אך עקב חוסר הוודאות והדלדלות מאגרי הנפט במדינה (הצפויים להחזיק עוד כ-10 עד 15 שנים בקצב השאיבה הנוכחי) הממשלה עודדה כלכלה חופשית ומגוונת. בחריין החלה לעודד חברות זרות להקים את בסיסן במפרץ הפרסי בשטח המדינה והלשקיע ביוזמות כלכליות בה. כעת כלכלת בחריין מחוזקת בזכות תיירות, בנקאות, תעשייה כבדה ועסקים קמעונים. דוגמה למיזמים שעודדו דברים אלו נעוצה בהקמת מסלול פורמולה 1 במדינה. המסלול נכנס לסבב היוקרתי והביא פרסום רב למדינה.
החברה התעופה הלאומית של בחריין הינה גאלף אייר.
גאוגרפיה
הארכיפלג עליו חולשת בחריין מורכב מ-33 איים, שהם בעיקר מישוריים וצחיחים, בעלי מדבר חם ויבש. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא ג'בל אד דוקאם בגובה 122 מטרים. שטח המדינה הוא 620 קמ"ר סך הכל, קטן יותר מנמל התעופה השכן, "המלך פאהד", בערב הסעודית.
המחצבים במדינה כוללים בעיקר נפט, אך לא באותה מידה כמו שכנותיה במפרץ הפרסי, וכן מעט פנינים ליד חופי המדינה.
דמוגרפיה
הדת הרשמית בבחריין היא האיסלם ורוב האוכלוסייה אכן מוסלמית. בעקבות גלי הגירה ועובדים זרים במדינה (הבאים לרוב מהפיליפינים וסרי לנקה) אחוז המוסלמים במדינה החל לרדת בשנים האחרונות. נכון לשנת 2001 המוסלמים במדינה מונים כ-81% מהאוכלוסייה, 9% הם נוצרים והשאר בני דתות אחרות.
לאחרונה המרקם הדמוגרפי במדינה החל להיות קוסמופוליטי יותר: כעת שני שליש מהמדינה הם ערבים בעוד שהשאר הם עובדים זרים ומהגרים, בעיקר מאיראן ומדינות דרום ודרום-מזרח אסיה. את הקהילות במדינה ניתן לחלק לשבט המרכזי (אל קליפה), שבטים בני-ברית לאל קליפה, ערבים שיעים, ערבים סונים מפרס, ערבים סונים מחצי האי ערב, הודים שהשתקעו במדינה לפני גילוי הנפט, ואף קהילה יהודית המונה כ-100 נפשות שרובה מקורה בעיראק.
תרבות
הליברליזציה הפוליטית במדינה לוותה בבחינה מחודשת של מושגי הטאבו התרבותיים במדינה. בחריין הפכה לאחת המדינות הערביות המובילות בהוצאת ספרים ובמדינה יצאו 132 ספרים בשנת 2005, זאת מתוך אוכלוסייה בת 700,000 נפשות בלבד.
למרות זאת נותרה מידה לא קטנה של שמרנות בחלקים הכפריים יותר של המדינה. באזורים אלו עדיין נעשות מלאכות יד רבות ואף הדיג איננו תמיד באמצעים טכנולוגיים מודרניים. באזורים אלו עדיין נשמרות מסורות האיסלם היטב. זאת לעומת עיר הבירה מנאמה, שם נושאים שנחשבו "אסורים" בעבר מקובלים יותר לשיח ציבורי.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בחריין |
- מיסט - אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.
- האתר הרשמי של ממשלת בחריין
- אגודת סופרי בחריין
- בחריין, באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (אנגלית)
| מדינות אסיה | |||
|---|---|---|---|
|
| מדינות המזרח התיכון | |||
|---|---|---|---|
|
| מדינות המפרץ הפרסי | ||
|---|---|---|
|
| הליגה הערבית | ||
|---|---|---|
|
| ארגון המדינות האסלאמיות | |||
|---|---|---|---|
|
 |
||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506-1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458-1550) • ארזילה (1471-1550, 1577-1589) • אזמור (1513-1541) • סאוטה (1415-1640) • מזאגאן (1485-1550, 1506-1769) • אסואירה (1506-1525) • ספים (1488-1541) • אגאדיר (1505-1769) • טנג'יר (1471-1662) • אואדאן (1487-אמצע המאה ה-16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה: | אקרה (1557-1578) • אנגולה (1575-1975) • אנובון (1474-1778) • ארגן (1455-1633) • קבינדה (1883-1975) • כף ורדה (1642-1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482-1637) • ביוקו (1478-1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482-1642) • גינאה ביסאו (1879-1974) • מלינדה (1500-1630) • מומבסה (1593-1698, 1728-1729) • מוזמביק (1501-1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505-1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680-1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753-1975 • סוקוטרה (1506-1511) • זנזיבר (1503-1698) • זיגינשור (1645-1888) | |
| מערב אסיה: | בחריין (1521-1602) • הורמוז (1515-1622) • מוסקט (1515-1650) • בנדר אבאס (1506-1615) | |
| תת היבשת ההודית: | ציילון הפורטוגזית (1518-1658) • לקשאדוויפ (1498-1545) • האיים המלדיביים (1518-1521, 1558-1573) • וסאי-ויראר (1535-1739); מומבאי (1534-1661); קז'יקוד (1512-1525); Cananor (1502-1663); צ'אול (1521-1740); צ'יטגונג (1528-1666); קוצ'י (1500-1663); קנור (1536-1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779-1954); דמאן (1559-1962); דיו (1535-1962); גואה וגואה העתיקה (1510-1962); הוגלי (1579-1632); נגפטינאם (1507-1657); פוליקאט (1518-1619); קולאם (1502-1661); סלסט (1534-1737); מצ'יליפטנאם (1598-1610); מנגלור (1568-1659); סוראט (1540-1612); טהואוטהוקודי (1548-1658); סן תומא דה מליאפור (1523-1662; 1687-1749) | |
| מזרח אסיה: | איי באנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה-16 עד המאה ה-19) • מקאו (1557-1999) • מקסאר (1512-1665) • מלאקה (1511-1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576-1605, טרנאטה 1522-1575, טידורה 1578-1650) • נגסאקי (1571-1639) • טימור הפורטוגזית (1642-2002) | |
| צפון אמריקה: | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501-1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| מרכז אמריקה ודרום אמריקה: | ברזיל (1500-1822) • ברבדוס (1536-1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808-1822) • גיאנה הצרפתית (1809-1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680-1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
Why are we here?
All text is available under the terms of the GNU Free Documentation License
This page is cache of Wikipedia. History